דרבי כזה דרמטי לא היה מעולם. זקני ירושלים זוכרים את המפגש בין הירושלמיות בדצמבר 1981. עלי עותמן האדום כבש שער עצמי. השווה. דוד בוקר העלה את הפועל ל-1:2, אורי מלמליאן החמיץ פנדל בדקה ה-90 אותו הדף מריו זוכוביצקי. אבל דרבי כמו זה של אתמול ((ראשון), שהזכיר את גמר ליגת האלופות ב-1999 בין באיירן מינכן למנצ'סטר יונייטד - לא היה פה.
דקה וחצי לפני שער השוויון של עידן דהן, נחת רימון עשן צהוב ביציע המזרחי של הפועל. גם אוהדי בית"ר עדיין לא הפנימו שאת הכסף סופרים במדרגות. אוהד צהוב עם דמעות בעיניים אמר שנגד בית"ר העונה היריבה יכולה לצאת מחדר ההלבשה בדקה ה-70. פעם אחרי פעם הצהובים-שחורים נראים במחצית הראשונה כמו מכבי חיפה ובשנייה כמו נווה יוסף.
בשלושת הדרבים האחרונים הפועל ירושלים השוותה בדקות הסיום, אבל בבית"ר לא לומדים כלום, בעוד היריבה העירונית ממשיכה להציג אופי מברזל.
לאדומים היו את כל הסיבות לחגוג בסיום. ניצחון בדרבי - שאין מתוק ממנו, בריחה זמנית מהתחתית, אבל הרבה מעבר לזה - החותמת לכך שהקבוצה של זיו אריה - עם קהל קטן בהרבה מזה העצום של בית"ר ופרומיל מהמסורת וארון התארים שלה - לדרבי הירושלמי להכי שוויוני שיש.
היריבות החיפאית צבועה בירוק, זו של ת"א בצהוב ובירושלים, בזמן האחרון, זה פעם ככה ופעם ככה. הפעם זה היה לגמרי עולם ורוד דרך עיניים אדומות.
