כשילד או ילדה אומרים להורים שהם רוצים ללכת למשחק כדורגל, זה לא אמור להישמע כאילו הם ביקשו להסתנן סולו לפעולה חשאית בעורף חיזבאללה. הלב של אף אמא ואף אבא לא אמור לדפוק בעוצמה משודרגת משריקת הפתיחה ועד לבואו של ה־SMS המיוחל: "אני בדרך הביתה, הכל בסדר". ואחרי שסוף־סוף הדלת נפתחת אמורים לראות חיוך רחב של ניצחון או מבט מבואס של הפסד, ולא פרצוף הלום טראומה עקב הפיכתו המצערת של אירוע תרבות פנאי לשדה קרב מדמם.
אבל מלבד בעיות מוכרות כמו ניהול חובבני ורמה שגורמת לחובבי הענף המסורים לדפוק את הראש בקיר ולקוות שאולי זה יגרום להם לעבור לכדורעף, החוויה המפוקפקת שהיא כדורגל ישראלי יכולה להיות פשוט מסוכנת, ועוד בגלל האנשים שיש להם תפקיד אחד: לשמור על שלום הציבור.
זאת הרי חלוקת העבודה, והיא פשוטה כמו פס למרחק של סנטימטר וחצי: הקהל משקיע מזמנו ומכספו כדי ליהנות ממשחק כדורגל, והמשטרה אמורה לוודא שזה אכן יקרה, לרבות טיפול נקודתי וסביר בהפרעות, שמתרחשות לרוב מחוץ למגרש, שם פרוסים השוטרים. חדשני? אין ספק. מפתיע? כמו מבול באוגוסט. שאפתני? כמו לנסות לגרום לערן זהבי לחלוק חדר עם כדורגלן אחר. ובכל זאת, השמועה גורסת שברוב המדינות המתוקנות מצליחים להתמודד עם האתגר המורכב, וזה לא ששם הקהל רך כמו חמאה ושקט כמו המוות.
בישראל, לעומת זאת, משחק כדורגל הוא רק עוד אחת מזירות המלחמה, מהסוג שאזרחי ואזרחיות המדינה התרגלו אליהן, כמו חיפוש חניה או התורים בנתב"ג. אולם במשחקי כדורגל מלכתחילה ישנה היערכות להתפתחויות פחות מרנינות, בגלל האופי האמוציונלי של האירוע והיכולת שלו לחלץ מאנשים בוגרים התנהגות שנעה בין אידיוטית לכאוטית. אבל במקום שנוכחות המשטרה תהווה גורם מרסן ומרגיע, כיאה לשירות אלמנטרי, על מנת שניתן יהיה למקסם את כל אפשרויות הריחוף שנפתחות בפני האוהדים והאוהדות, חלק לא מבוטל מלובשי המדים הם חלק מאותה אטמוספירה רעילה ונפיצה.
בעוד האבטחה המשטרתית מיועדת להיות הפתרון, למשל, להפחתת החיכוך בין אוהדים מחוץ למגרש, היא נמצאת מרחק פסיעה מלהיות הבעיה, כפי שראינו במקרי אלימות שהתפתחו בשולי האצטדיון. האקלים הפוליטי העכשווי, שבו המשטרה מאבדת את שארית כבודה (וגם ככה מדובר בפירורים שלא נעים לתת אפילו לחתולים), עם שר פירומן שמזדהה בגלוי עם ערכי "לה פמיליה", בטח לא מוסיף לתחושת הרגיעה, ודאי במגרשים מסוימים.
לכן, דווקא בעת הזאת, כשהחשדנות והעוינות בין השבטים כבר זורמות בברזי המים בחדרי השירותים המדכאים של אצטדיוני הארץ, כושר ההכלה, הסבלנות והשכל הישר של המשטרה הם קריטיים מאי פעם. גם בימים כתיקונם, בלתי נסבל ששוטרים יפוצצו אוהדים במכות נמרצות. היום זה משמעותי אפילו יותר, בטח אם רוצים שהכדורגל הישראלי יתפקד כמפלט בידורי ולא כהמשך הטרגדיה הלאומית בזירה הספורטיבית. קחו למשל את התמונות שראינו בעונה שעברה באצטדיון טדי, שם שוטרים הכו בלי רחמים את אוהדי מכבי ת"א. בעונה החדשה, כשישראל קרועה עוד יותר מבפנים, לתמונות כאלה יהיה אפקט חמור פי כמה. רק זה חסר לנו.
סביר להניח שבצמרת המשטרה לא שומעים לראשונה על כל זה. מכאן מגיעה גם התקווה שהעונה הקודמת והמחרידה בכל זאת הניעה איזשהו תהליך של הפקת לקחים מצד הגוף שניתנה לו הסמכות הבלעדית להפעיל אלימות חוקית. אבל כמו שהמשטרה נראית כרגע, עם מפכ"ל חלש כמו קשר ישראלי אחרי 70 דקות, וקצונה בכירה שנראית להוטה למדי להתחבב על שר חובב כאוס, אין יותר מדי סיבות לאופטימיות. מצד שני, זאת עילה עוד יותר מוצלחת לפנטז על הפתעת העונה האמיתית.
וגם: לא תמנע מהאוהדים להכניס דגלי פריסה לאצטדיון. יש גבול להתקטננות
