"עוד יש עליה בוץ", אומר נווה שוהם ליוסי בניון ומראה לו נעל כדורגל קטנה, עם סוליה ורודה, שהתגלתה בבית ההרוס של סבו וסבתו בקיבוץ בארי. "לא יודע איפה הנעל השנייה, נראה לי שירו עליה והיא נהרסה".
פגשנו את נווה בן ה-8 בצהרי יום שישי, בגינה שליד הדירה בהרצליה שבה שוהים כרגע בני משפחתו, כדי לסגור סוג של מעגל. ביקשנו מהמנהל המקצועי של נבחרת ישראל להצטרף למפגש, הוא נענה מיד.
כשנווה שוהם פגש את יוסי בניון
(צילום: עוז מועלם)
אין אחד שלא התרגש כאשר קפטן הנבחרת אלי דסה הציג בחודש שעבר את הנעל של נווה במסיבת העיתונאים בהונגריה לפני המשחק מול שווייץ במוקדמות היורו. אי-אפשר גם לשכוח את תמונת חולצת הנבחרת עם שמו, שנתלתה בחדר ההלבשה לפני המשחק מול קוסובו.
"אף אחד פה לא יכול לנחש מה הסיפור מאחורי הנעל", אמר אז הקפטן חנוק מדמעות, כשהוא פונה באנגלית לעיתונאים הזרים, "הילד הזה נמצא ברצועת עזה עם עוד שישה מבני משפחתו וזה מה שנשאר, הנעל הזו. אנחנו מחכים לו שיחזור". ונווה חזר.
משפחתו של נווה התגוררה בבארי עד לפני שלוש שנים, ואז עברה ליישוב מעלה צביה בצפון הארץ. בשבת 7 באוקטובר הוא הגיע לקיבוץ יחד עם הוריו, עדי וטל שוהם, ועם אחותו יהל בת השלוש, כדי לחגוג את שמחת תורה אצל אבשלום ושושן הרן - הוריה של עדי. גם שרון אביגדורי, אחותו של אבשלום, התארחה בבארי, יחד עם בתה נעם בת ה־12. שושן, עדי, טל, נווה, יהל, שרון ונעם - נחטפו כולם לעזה. אבשלום נרצח, וכך גם אחותה של שושן, לילך קיפניס, ובעלה אביתר קיפניס.
נעל הכדורגל שנשארה מאחור יחד עם המראות הבלתי נתפסים שהותירו מרצחי חמאס, ואהבתו הגדולה של נווה לענף, הפכו אותה לסוג של סמל בעולם הספורט להעלאת המודעות למאבק להחזרת החטופים.נווה שוחרר עם אחותו יהל, אמו עדי, סבתו שושן, ושרון ונעם, במסגרת הפעימה השנייה של עסקת החטופים, אחרי 50 יום בשבי. אביו טל נותר בעזה.
נווה עצוב ומתוסכל מכך שאבא שלו עדיין שבוי, ומקווה שיחזור הכי מהר שאפשר. המשפחה מצטרפת לדרישה להחזרתם של טל ושל כל יתר החטופים, וקוראת לקבינט המלחמה לשים את הנושא בראש סדר העדיפויות, כי כל יום בשבי מסכן את חייהם.
הנאום של אלי דסה - עם הנעל של נווה שוהם
(צילום: באדיבות ONE)
"דסה בכה? לא ידעתי"
נווה חולה על כדורגל, אוהד בנשמה של הפועל באר־שבע וליברפול. ככה שלהקפיץ כדור עם בניון, אחד מסמלי העבר הגדולים של המועדון, ולקבל את החולצה מספר 15 של הנבחרת (המספר של יוסי), היה רגע מאושר בשבילו.
ישבנו על הספסל בפארק וצפינו יחד בסרטון המרגש של אלי דסה. "אני הבנתי רק את המילה עזה", נווה הודה בחיוך. "אתה יודע שכולנו בנבחרת חשבנו עליך. איך הרגשת עם זה?" שואל אותו בניון, ונווה עונה: "שיואו - זה מה שאני יכול להגיד לך".
בניון: "תבחר איזה משחק נבחרת שרק תרצה לראות. היה לנו חשוב שתחזור אלינו כמה שיותר מהר".
נווה: "תודה שבאת וחשבתם עליי, גם זה ששמתם את החולצה שלי בחדר ההלבשה היה ממש יפה. אני רוצה להגיע יחד עם נוגה, חברה טובה שלי, וגם להיפגש עם השחקנים. אתם יודעים שיש ישראלי שהוא הבעלים של אתלטיקו מדריד שהזמין אותי למשחק? גם סרג'י רוברטו מברצלונה עשה סרטון והזמין אותי. וקיבלתי מבאיירן מינכן חולצה עם השם שלי ומספר 12".
בניון: "וואו, קיבלת הרבה הפתעות".
נווה מציב מטרות ותוהה: "אבל אני הכי רוצה להגיע למשחק של הנבחרת, איך קובעים איפה נארח את המשחק?" המנהל המקצועי משיב לו: "במדינות שרוצות לארח אותנו. אתה תהיה איתנו במשחק נגד איסלנד, ואם נעלה לגמר זה יהיה חמישה ימים לאחר מכן".
בניון קם ומציע לנווה לכדרר איתו על הדשא. נווה מתלבט קצת כי "הדשא מגרד", אבל כמובן לא מוותר, במיוחד אחרי שבניון מזכיר לו: "אם תרצה לשחק בליברפול, תצטרך לשחק על דשא".
רגע לפני שאנחנו נפרדים מיוסי ויושבים לשיחה אישית יותר, נווה אומר לו: "תמסור תודה גם לדסה. תגיד, הוא בכה? לא ידעתי". בניון נפרד לשלום: "אנחנו שמחים מאוד שחזרת". נווה: "גם אני שמחתי מאוד שחזרתי".
"למדתי מסבא לאהוד את הפועל באר־שבע"
"אחרי שחזרנו, כשהיינו בבית החולים, חבר סיפר לי על הנעל והנבחרת והופתעתי מאוד", אומר לי נווה. "הגעתי עם נעלי הכדורגל לבארי כדי לשחק. כמה אני אוהב כדורגל מ־1 עד 10? 9.5".
אני רואה שכבר הצטיידת בנעליים חדשות.
"קנו לי את אותו דגם עם הבדל במידה. החדשות 35.5, קודם היה לי 35. גדלתי בינתיים. כמעט קניתי נעליים כמו של מסי רק עם פקקונים. עכשיו אני רואה את הנעל שהייתה בבארי בפעם הראשונה. בעזה חשבתי הרבה על כדורגל, על הפועל באר־שבע, ליברפול ולפעמים על נבחרת ברזיל. היה כיף לחשוב שם על כדורגל, ובכלל על דברים חיוביים. זה עזר להרגשה שלי. חזרתי עם החולצה של ליברפול, שאיתה גם באתי לעזה. אחר כך זרקנו אותה לפח, כי אמרו שהיא עושה אנרגיות רעות. גם אני חושב ככה".
אתה משחק בקבוצה?
"בכרמיאל, הצטרפתי השנה. אני עוד לא יודע איזה תפקיד המאמן ייתן לי. בגיל שלוש לא הייתי משהו בכדורגל, בגיל שש וחצי התחלתי לשחק יותר טוב, מקצועי כאילו".
וזה מה שאתה רוצה להיות כשתהיה גדול, כדורגלן?
"כן, בהפועל באר־שבע. אולי אגיע לחו"ל, אבל בשביל זה הם צריכים להזמין אותי, כמו שהזמינו למשל את דניאל פרץ לבאיירן. הייתי רוצה לשחק גם בנבחרת ברזיל, אבל בגלל שאני ישראלי אז יותר כדאי בנבחרת שלנו. אני רוצה להיות חלוץ או שוער".
תגיד, למה באר־שבע?
"למדתי מסבא אבשלום לאהוד אותה. בינתיים הייתי במשחק אחד נגד הפועל ירושלים, נגמר ב־0:0. עדיין לא ראיתי את באר־שבע כובשת גול".
השחקן שאתה הכי אוהב?
"רותם חטואל, ראיתי אותו תוקע גליץ' מטורף. אבל הכי טוב בעולם הוא פלה".
סבתא שושן בדיוק מגיעה אחרי שחזרה מפגישות למען החזרת החטופים, ויהל הקטנה יוצאת לקבל את פניה. "כשאחותי רואה איתי משחקים בבית היא לפעמים מפריעה, היא לא בענייני כדורגל. יכולה לשחק קצת, אבל לא יודעת להגביה", מגלה אחיה.
ושושן מסכמת: "נווה אמר לנו בעזה שהוא רוצה להיות מפורסם לא בגלל מה שעשו לו, אלא בגלל מה שהוא יעשה". הכדורגל הישראלי מחכה.
