במקום שבו שירת ההמנון היא מבחן נאמנות, וקוראים שפתיים של כל כדורגלן ערבי שמגיע לנבחרת כדי לוודא אם הוא שר או לא, ואיזו שורה בדיוק - קומץ מאוהדי בני סכנין הפנו גב. ועוד ברגע הכי פחות רגיש שאפשר. יום שבו הדם רתח מרצח ששת החטופים, ומחידלון הממשלה, והארץ מלאה הפגנות ולוויות ונפגעים; מגדל בבל של כעסים וכאבים.
אין פה צדיקים. וזה לא חלילה מצדיק את הריצה של קומץ אוהדי באר-שבע עם מקלות לתוך הדשא אל עבר אוהדי סכנין - אבל זו הייתה ההתחלה. וזה עצוב כי כדורגל הוא מקלט השפיות של רבים מאיתנו. וכי ספורט בכלל, בימים האלה, הוא אי של גאווה לאומית באוקיינוס של התרחשויות סוערות שקשה יותר ויותר למצוא בהן גאווה לאומית.
צפו בריאיון עם יו"ר מינהלת הליגות בכדורגל ארז כלפון
(צילום: ליאור שרון )
וזה עצוב כי אצטדיון הכדורגל הוא אחד המעוזים האחרונים שבהם יהודים וערבים מתכנסים סביב מטרה אחת, ורצים ומבקיעים. זה אחד המעוזים האחרונים שמתקיים בהם איזשהו מפגש פומבי של דו־קיום. לכולנו ברור ששד של חוסר אמון, שפורץ ברגע, לא יחזור בקלות לבקבוק.
וזה עצוב כי ברצף אירועי הקצה של אותו היום, הכאוס בטרנר נדחק והפך לעוד לבנה בחומת המדינה המתמוטטת. אפילו השר איתמר בן גביר ושאר המחרחרים לא חגגו על זה כמו שהם יודעים. וכשאירוע חמור כל כך נדחק – כי מה לעשות, סוגיות קיומיות על הפרק – אנחנו לא מספיק עוצרים. ולא מספיק מזדעזעים. ואולי גם לא רואים דחיפות בלחשוב איך מונעים את העימות האלים הבא.
וזה עצוב כי אפשר היה לצפות מקומץ האוהדים של סכנין לכבד, לגלות מינימום רגישות. האוויר היה מלא בנזין. לא צריך חוש ריח מפותח בשביל זה. מספיק היה גפרור כדי להדליק, והם הבעירו מדורות ביציע. ובלב הישראליות הפצועה גם ככה. וזה עצוב כי אפשר היה לצפות מקומץ אוהדי באר־שבע שלא ייגררו, בטח שלא יפרצו לדשא וינקטו אלימות. שישאירו למי שאמון לטפל בפרובוקציה.
וזה עצוב כי העימות לא נשאר על הדשא בטרנר. עוד לפני שהתרוקן משחקנים, הרשת התמלאה פוסטים והתלהמויות. וחכו שתגיעו לטדי, ולסכנין, וחכו שאלוהים ישמור.
וזה עצוב כי כדורגל הוא אחד הגשרים האחרונים לחיים משותפים בארץ השסועה הזו. ואסור לשרוף גם אותו. הרי נמשיך לחיות פה יחד. ומתישהו נצטרך להסתכל בעיניים אחד של השני. לכן גם אם צריך להעביר פה מסר – כלומר חייבים להעביר פה מסר – כדאי שהענישה תהיה כזו שלא תברח מהתמודדות. שלא יהיה בה, למשל, בריחה אל הרחקת סכנין או הרחקת האוהדים שלה, הרוב שלא ביזה. זה יהיה קל מדי. זה יהיה לוותר על הסיכוי.
וזה עצוב כי אחרי הכל, במקום חגיגת כדורגל נשארנו עם שלוש תמונות – האוהדים המפנים גב להמנון, ובעצם למדינה; אלו הרצים אליהם באמוק, ועל הדרך רומסים את חוקי המדינה; ובסוף־בסוף - הדשא הריק בטרנר. שלוש תמונות שכולן הפסד לכדורגל, ולחיים כאן.
פורסם לראשונה: 01:30, 03.09.24
