הכדורגל הישראלי אוהב לספר על עצמו שהוא בועה של דו־קיום במדינה מפולגת שקטביה רק הולכים ומתרחקים, נווה מדבר שבו שחקנים יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים. במובן מסוים, זה באמת נכון – אין הרבה תחומים, לבטח לא בפרופיל כה גבוה, בהם יהודים וערבים משתפים פעולה באופן היסטורי והמוני, בכל השדרות, מרמת הנבחרות ועד הקבוצות הקטנות. בזמן ששילובם בממשלה הוא כמעט בגדר טאבו, ערבים שיחקו בנבחרת ישראל כבר לפני כמעט 50 שנה.
להעביר חיים משותפים באידיליה מוחלטת זה בלתי אפשרי, אבל אלו כמעט תמיד היו חיכוכים לא משמעותיים, מקרים בודדים שמעידים על הפרטים ולא על הכלל.
אתמול התברר שהמים שזורמים בנחלי החברה בישראל בשנה האחרונה הם כל כך מזוהמים, כל כך עכורים, עד שהם מחלחלים אפילו למקורות הטהורים ביותר. המהומה בטרנר, במסגרתה פרצו עשרות אוהדי הפועל באר־שבע לכר הדשא ורצו לכיוון יציע אוהדי בני־סכנין לאחר שחלקם ביזו את ההמנון כשהפנו את גבם, היא אירוע יוצא דופן, אבל צפוי. הוא מנפץ את אשליית האידיליה על כוחו של הספורט ליצור עולם דמיוני ומאוחד, משום שזה לא נכון – הספורט, אידילי ואופטימלי ככל שיהיה, לא יכול על החיים בישראל פוסט 7.10. כל כך רע כאן, שזה נאיבי לחשוב שאם יקיפו את הכל בדשא ויציעים ויזרקו כדור באמצע, הכל יסתדר. מי שהיה נאיבי, התפכח.
פריצתם של אוהדי באר־שבע והריצה לעבר יציע אוהדי סכנין היא פעולה אלימה שאין לה מקום, גם אם מביאים בחשבון את העצבים הגלויים, את הדם הרותח בוורידים בסופו של יום קשה, את הרצון הכללי ב"נקמה" שקיבל לפתע את ההזדמנות לפורקן רגעי. לצד זאת, חשוב לזכור שסכנין ואוהדיה, אף שהיו הכתובת לפעולה לא ראויה, אינם הקורבן בסיפור. הם, בפרובוקציה זולה, במין התענגות מרתיחה שבפריטה על המיתרים החשופים ממילא, עשו צעד אקטיבי להרחקתם מהקונצנזוס שאף גורם רשמי בכדורגל הישראלי לא העלה בדעתו לעשות בעצמו.
בראשה של סכנין, שמטר מטאוריטים מרחף מעל לראשיהם של אוהדי הקבוצות האורחות במגרשה מספר פעמים בשנה, היא לעד הקורבן. תמיד נעשה לה עוול. זו אסטרטגיה שלמה, ומוצלחת מסתבר, היות והיא רק הולכת ומשתכללת עם השנים. הם מקטינים ראש בו בזמן שהם מאריכים את האצבע המאשימה. זו כנראה אחת הדרכים לשרוד את החיים בתור מיעוט בכדורגל הישראלי, אבל מיעוט אין בהכרח פירושו בדלנות, ולצד המאבק לזכויות ישנו גם עול החובות, ובו רבים מאוהדי סכנין כפרו אמש.
אוהדי הפועל באר-שבע פורצים לכר הדשא כדי להתעמת עם אוהדי סכנין
(צילום: לפי סעיף 27 א' לחוק זכויות היוצרים)
שכחו אותי על הספסל
בדקה ה־61 של המשחק בין בית"ר ירושלים לעירוני טבריה, בערך 61 דקות מאוחר מדי, ניגש מאיר הרוש, האפסנאי של בית"ר, לשופט הרביעי, כפי שהוא עושה בכל פעם שהקבוצה מבצעת חילוף. "חשבתי שכבר לא תבוא אף פעם", אמר לו מג'ד רושרוש, ולפני שהרוש הספיק למסור לו את החלטות הצוות המקצועי, הוסיף: "אל תגיד לי – ירדן שועה". הרוש הינהן במבוכה, כמו אומר "אני רק ממלא פקודות". רושרוש לא צריך היה אפילו להביט לאחור או להקשיב להרוש כדי לדעת מי ייכנס. אם רושרוש היה מאמן את בית"ר, היה עושה אותו דבר. לעזאזל, רושרוש לא יכול היה לעשות אותו דבר, כי גם אצלו שועה היה עולה בהרכב.
אצל כולם, אבל לא אצל היחיד שחשוב – ברק יצחקי. המאמן של בית"ר ירושלים כנראה חושב שהקבוצה שלו ממש, אבל ממש, טובה, אם חשב שהיא יכולה להסתדר שעה שלמה בלי שועה. או שהיא מספיק איכותית, רבת־רבדים, עד שאפשר יהיה לפרק אותה לניואנסים דקים של "מיירון ג'ורג' מתאים יותר מול טבריה".
אם ג'ורג' כל כך מתאים מול טבריה, שישחק במקום טימוטי מוזי. אולי אפילו במקום מיגל סילבה. האפשרות היחידה שבה שועה לא יהיה בהרכב של בית"ר היא שמרוב שזה מובן מאליו, יצחקי אפילו לא יטרח לכתוב את שמו על הלוח ובחסות הבלבול שייווצר בית"ר תעלה בעשרה שחקנים. או אז יסתובב השופט הרביעי – יהא זה רושרוש או מישהו אחר – אל הרוש בספסל ויאמר לו "לא שכחתם מישהו?".
כוח־העל של סבע
כבר יותר מדי זמן שדיא סבע הוא בן אדם ולא כדורגלן. זה אבסורד, שהשחקן הטוב ביותר של מכבי חיפה הוא הכל חוץ משחקן. זאת אומרת, הדיון על אודותיו מתחיל היכן שהדשא נגמר והיציע מתחיל. מה הוא לא אמר, מה אשתו כן אמרה. כשאומרים שהוא "רע", לא מתכוונים לדברים שהוא לא עושה עם הכדור, וכשמנסים לשכנע מנגד שהוא "טוב" לא מזכירים בעיטה לחיבור. החלום הגדול ביותר של סבע בימים אלו, עוד יותר משיריעו לו – שישרקו לו בוז כי החמיץ פנדל, כי הזניח את משימותיו ההגנתיות. כל הדברים הרגילים שמובילים אוהדים לכעוס על כדורגלנים.
בעולם אוטופי, שבו החיים מתחילים כשהשופט שורק לפתיחה ומסתיימים כשהוא שורק לסיום, סבע הוא הטוב המוחלט. הוא הפלסטר שהופך את הסגל הנחות של מכבי חיפה לשווה דיון מול זה של מכבי ת"א. כשבלם הולך, בן־רגע מגיע חדש. ויטאל אנסימבה חתם ביום שבו פייר קורנו עזב לסנט־אטיין. להבדיל, את עומר אצילי מכבי חיפה לא החליפה במשך שנה, ואפשר להבין – שחקנים כאלה לא גדלים על העצים, ולרוב גם לא במקומות אחרים.
ישראלים כאלה כמעט ואין, וזרים – לך תמצא. סבע הוא היחיד שיכול למנוע מההתקפה של מכבי חיפה להסתכם בדואופול של דין דוד ופרנזי פיירו. אין לה עוד יצרני שערים זולתו. לא בהרכב, ובטח לא על הספסל. כוח־העל של סבע, לעשות גול משום מקום, נותן למכבי חיפה אישור בכתב להיות גרועה, כי זה לא נורא. הוא יופיע מאי שם, יניף את הרגל, וייתר את כל מה שקדם.
פורסם לראשונה: 01:30, 02.09.24
