ההגעה למגרש הייתה חלקה מדי. בלי פקקים, בלי מכוניות עם צעיפים שמתנפנפים מהחלונות ועם חנייה פנויה סמוך לעיגול האמצע. הרגשתי שאני האדם היחיד בעולם שיודע שיש היום משחק. כשהתחלתי ללכת לכיוון בלומפילד דרך גן כרונינגן הסמוך גיליתי שם שלוש זקנות על ספסל ומשפחה שעושה פיקניק, כבר הייתי בטוח שהגעתי לעולם מקביל.
האווירה הייתה יותר מדי פסטורלית לפתיחת המחודשת הליגה והשקט הזה כבר התחיל להפחיד, מה אם אכנס לאצטדיון ולא יהיה שם אף אחד? לשמחתי היה כדורגל, אבל לא מה שהכרתי. בלי קהל מדובר במשהו אחר לגמרי, כמו לצפות בהופעה פרטית. אבל מי רוצה לצפות בהופעה פרטית? עם מי אני אמור לחגוג אחרי שערים, עם עצמי? ועם מי אתווכח על החלטות שיפוט? זה לא עובד.
צפו בניצחון מכבי ת"א
(צילום: באדיבות צ'רלטון)
לזכות איש הסאונד בבלומפילד ניתן לומר שהיו ניסיונות להרים את האווירה עם סאונד של קהל, אבל אחר רבע שעה היה ניתן לקבוע בוודאות: זאת אווירה של משחק אימון. עם כל חסרונותיו שכוללים פוטנציאל הירדמות, אם לא הצרחות ההיסטריות של המאמנים ועוזריהם, כאילו הם מדריכים פלוגה של צנחנים לפני כניסה לשטח אויב. תרגיעו, יש כאן אנשים שמנסים לישון עד שיהיה שער.
אבל למשחק אימון יש גם יתרונות. אפשר לשמוע בדיוק מה השחקנים אומרים אחד לשני, מה רבה הייתה האכזבה שזה לא דברים מעניינים במיוחד אלא צרחות לא ברורות כמו ״תן לי״. ״אני פנוי״, ״קח לו״ וכמובן הלהיט ״הלו״ לעבר השופט כששחקן מקבוצתך הוכשל והשופט לא ראה, בדיוק כמו בשכונה.
2 צפייה בגלריה
אצטדיון בלומפילד השומם. אפשר לשמוע בדיוק מה השחקנים אומרים אחד לשני
(צילום: עוז מועלם)
השחקנים גם היו משוחררים יותר וראינו לא מעט מהלכי כדורגל יפים. אין ספק שהגעגוע לכדור ניכר בהם. למרבה ההפתעה, הפועל חיפה הגיעה לשחק ולא כדי להוציא תיקו. בלי קהל גם אין כל כך טעם להתווכח עם השופט יותר מדי. השחקנים אמנם לא היססו להתנפל על אוראל גרינפלד מספר פעמים, אבל מה שהיה לוקח פעם כמה דקות בחסות בוז של הקהל ונגמר בדרך כלל עם כמה כרטיסים צהובים, פוזר אחרי מספר שניות וכך נחסכו מאיתנו סצנות מעיקות שממש לא התגעגעתי אליהן.
אפשר לומר בזהירות: השבת הראשונה הייתה מוצלחת מאוד. ציפיתי לשער אחד בכל שלושת המשחקים וקיבלנו הרבה יותר, וגם הפתעה ענקית בסמי עופר.
נכון, הקהל לפעמים דוחף שחקנים לתת את המקסימום שלהם, אבל לאורך השנים שמענו לא מעט שחקנים שאומרים שנוכחות הקהל הלחיצה אותם. אז אולי הגיע הזמן שלנו כאוהדים לעשות קצת חשבון נפש בזמן הזה.
עם קצת פחות קללות מהיציע, קצת פחות שריקות בוז, קצת פחות פרצופים חמוצים אחרי החמצה למרות שזה מאוד קשה - אולי נוכל להשפיע על רמת הכדורגל לטובה. זה נשמע כמו קלישאה נוספת מתוך עצות לחיים טובים מאת קואוצ'ר גנרי, אבל באמת הרגשתי שהשחקנים הרגישו שחרור מסוים, בעיקר הצעירים שבהם. קצת חיוביות לא תהרוג אותנו, שווה לנסות.
