אם אני חילי טרופר אני מתבייש. אם אני חילי טרופר אני עושה חשבון נפש עם עצמי. אם אני חילי טרופר אני פונה עכשיו לכל מאות אלפי הישראלים, שחקנים ומאמנים שיושבים בבית רק כי שר הספורט שכח אותם והעדיף להתעסק בשמנת (ליגות העל בכדורגל וכדורסל) ופשוט הייתי מתנצל. לא לוקח אחריות, כי זה כבר הבנו שלא שווה כלום בפוליטיקה הישראלית, אלא פשוט מתנצל.
דיווחים חיים מישיבת הממשלה, הודעות דוברות בומבסטיות כאילו מינימום הושג שלום עם האיראנים, ובעיקר ניתוק גדול מהציבור הרחב, זאת התמונה הגדולה כשרואים כיצד משרד הספורט וגם חלק גדול מהתקשורת סיקר את "החזרה הקריטית" של הליגות הבכירות בשני ענפי הספורט המובילים.
יש לי חבר שהקדיש את חייו לאימון ילדים. הוא בקלות יכול היה היום לאמן בליגת העל בכדורסל אם רק היה רוצה, אבל לקח על עצמו משימה לעבוד ולפתח את הדורות הבאים. אני מאמין שגם אתם מכירים אנשים כאלה. אלא שאותם אנשים יושבים בבית היום כי מישהו שכח אותם.
הילד בכיתה ו', שעושה את צעדיו הראשונים במגרש הכדורגל, או החבר הטוב שלו מבית הספר שהיה רגיל כל יום ב-17:00 לצאת למגרש האספלט הסמוך לביתו ולהתאמן יחד עם קבוצת הקט-סל שלו, תקועים היום בבית באפס מעשה. שלא נדבר על בני הנוער או הבוגרים שמשחקים בליגה השנייה, או אפילו בליגות הנמוכות, שכבר הוכח בעבר כי אחוז ההדבקה במסגרות שלהם שואף לאפס. את כל אלה השר טרופר וכל חברי הממשלה פשוט שכחו.
אבל הכדורגלנים והכדורסלנים המקופחים הם לא היחידים שסובלים. מה תגידו על שחקני הכדוריד והכדורעף מהליגות הראשונות, שעבור רובם הגדול הספורט הוא הפרנסה היחידה שלהם. איך הם צריכים להרגיש היום כאשר הם רואים שליגות הכדורגל והכדורסל חוזרות לפעילות רגילה, בזמן שהם נאלצים לשבת בבית? איפה ההיגיון בזה.
אבל לא רק טרופר הוא אכזבה, גם השחקנים, יושבי הראש ושאר העסקנים בליגות הבכירות בכדורגל וכדורסל, שלא הפגינו לשנייה אחת סולידריות עם "אחיהם לנשק", וברגע שקיבלו את מה שרצו, חזרו למאורות שלהם וקולם נדם. אם רציתם לדעת מדוע אין בישראל תרבות ספורט, זאת בדיוק הסיבה. אדם לאדם זאב.
