בחצי השנה האחרונה, מרגע עלייתה של נבחרת זמביה לראשונה זה תשע שנים לאליפות אפריקה שתיפתח בשבת הקרובה בחוף השנהב, הפכו רחובות הבירה לוסקה לזירה גדולה של מסיבה. ככה זה כשהכדורגל באחת המדינות העניות בעולם נחשב לדת, והוא אחד המקורות היחידים שמהם שואבים 21 מיליון התושבים גאווה ושמחה. ולמאמינים שם יש משיח ישראלי חדש, קוראים לו אברם גרנט, שבגיל 69 חוזר לקדמת הבמה ונהנה מכל רגע.
זמביה סוחבת איתה טראומה לאומית קשה מאז התרסקות המטוס הצבאי של הנבחרת בחופי גאבון ב-1993, שבה נהרגו כל שחקני הסגל והצוות – ולקח לה זמן להתאושש. "הצ'יפולופולו" ("קליעי הנחושת") עוד הדהימו את אפריקה לפני 12 שנים כשזכו באליפות היבשת, אבל מאז הידרדרו ולא עלו לשלושת הטורנירים הקודמים. בדיוק בגלל זה פנו שם לפני שנה לגרנט כדי שיוביל את פרויקט השיקום של הנבחרת, והמאמן הישראלי – שאוהב אתגרים – קפץ על ההזדמנות כדי לעשות קאמבק אחרי ארבע שנים מחוץ לקווים.
חוצה יבשות
אותה הופעה בגמר ליגת האלופות עם צ'לסי נראית היום כמו זיכרון רחוק. מאז גרנט הספיק לאמן תקופות קצרות בווסטהאם, פורטסמות' ופרטיזן בלגרד, עד שהקריירה שלו נדדה ליבשות אחרות. כמו שקרה לו בבמה הגדולה של אירופה, גם באליפות אפריקה ב־2015 כמאמן גאנה הוא רק נגע בגביע כשהגיע עד לגמר והפסיד – שוב בדו־קרב פנדלים – לחוף השנהב. בהמשך שימש כמנהל מקצועי בהודו ובתאילנד, וכיועץ מקצועי בהתאחדות האמירתית ובמשרד הספורט הבחרייני. לפני שנתיים תחקיר של התוכנית "חשיפה" של חיים אתגר הציג עדויות של נשים שטענו כי הטריד אותן מינית, אבל הפרשה לא התפתחה לחקירה משטרתית. לפני שנה הוא חזר לקווים, כמאמן נבחרת זמביה.
הניצחון הגדול 0:3 על חוף השנהב (יש לציין שעלתה אוטומטית מהמוקדמות בשל היותה מארחת), שהבטיח את הכרטיס לאליפות הנוכחית, החזיר את גרנט רשמית לעניינים. מעבר לתפקידו החדש, מאז 7 באוקטובר המאמן הוותיק מנצל את הרזומה שלו ומשמש איש הסברה עבור מדינת ישראל, כולל השתתפות בתוכניות אירוח יוקרתיות בבריטניה, ואפילו עימות חזיתי עם גארי לינקר שמציג קו פרו־פלסטיני מובהק.
רגע לפני שהוא שב לאור הזרקורים, מאמן נבחרת ישראל בעבר חושף בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות" ו־ynet למה החליט לקחת פסק זמן ארוך מכדורגל ומה גרם לו לחזור, על החוויה החדשה בזמביה, המטרות באליפות אפריקה ועל המאמץ להראות לעולם את הזוועות שביצע חמאס.
מהי משמעות הכדורגל במדינה כמו זמביה?
"תשוקה אדירה. אנשים רק מחכים לזה, לראות כדורגל. במשחקים הביתיים שלנו האצטדיון היה מפוצץ. אמרו לי שהתכולה בו היא 54 אלף, אבל בפועל מגיעים 80 אלף. במשחק המכריע נגד חוף השנהב כבר היה טירוף. הם נושמים כדורגל ואני שמח שגרמנו להם אושר".
אימנת גם את נבחרת גאנה. מה זה כדורגל באפריקה?
"אימנתי כמעט בכל מקום אפשרי בעולם, הכדורגל באפריקה זה משהו מיוחד, אבל אני תמיד אומר שלא מספיק להתבסס רק על כישרון ותשוקה – הניהול שם טעון שיפור, הוא לא דומה לאירופה ואפילו לא לישראל. לא מטפחים שחקנים, המתקנים לא ראויים, אין מעטפת מקצועית – בכל האספקטים האלה אפריקה משתרכת הרחק מאחור. נפגשתי עם נשיא פיפ"א ג'אני אינפנטינו ועם נשיא ההתאחדות האפריקאית, והצגתי בפניהם תוכנית לשיפור הכדורגל ביבשת. הדגשים הם בניית אצטדיונים חדשים, צוות מקצועי תומך, והכי חשוב – קורסים לאימון וניהול. יש פה כישרונות ואתלטים שאין בשום מקום בעולם, ואם התנאים ישופרו השמיים הם הגבול עבור הנבחרות המקומיות".
מהי רמת הליגה בזמביה?
"בינונית, אבל טובה יותר, למשל, מהליגה בגאנה שאימנתי בה. זמביה היא אחת מהליגות שמשלמות יותר באפריקה. אם בגאנה השכר החודשי הממוצע עומד על 200 דולר, אז בזמביה יש שחקנים שמקבלים גם 3,000 דולר. שוב, הבעיה היא המגרשים הגרועים, וזו גם אחת הסיבות שמשחקים פה כדורים ארוכים. לכן לא מתפתחים שחקני מרכז שדה, כי צריכים הנעת כדור. יש פה מגרש אחד או שניים סבירים, אין מתקן לנבחרת, זזים ממגרש למגרש, מבית מלון לבית מלון".
"הרימו את האוטובוס"
איך ייראה הטירוף בזמביה במהלך הטורניר?
"הטירוף התחיל מהרגע שבו עלינו לאליפות אפריקה. כבר כמה חודשים שכל המדינה מדברת רק על זה. אני הולך עם העוזר שלי, מרקו בלבול, ברחוב וכל שנייה עוצרים אותנו ומתחננים, 'בבקשה שיהיה טוב, שנצליח'. תבין, אנשים פה מרוויחים מאה דולר בחודש, חיים בעוני, והכדורגל הוא הבריחה שלהם מהמציאות. אחרי הניצחון על חוף השנהב, נסיעה של חמש דקות הפכה לחמש שעות – הרימו את האוטובוס".
איך מתייחסים אליך בעקבות ההישג?
"כולם פה אסירי תודה. אני בדיוק שנה בתפקיד – התוצאות הרבה יותר טובות, הכדורגל יותר טוב, אבל יש עוד הרבה מה לעשות במגרש ומחוצה לו. היחס אליי ברחוב או בכל מקום הוא יוצא מן הכלל. זו מחמאה מצד אחד, ומצד שני יש את המחויבות להמשיך להעניק לאנשים האלו שמחה. אני אוהב להיות על תקן 'המציל', גם בארץ אהבתי. הגעתי להפועל פ"ת כשהייתה במקום העשירי, למכבי ת"א אחרי 13 שנה ללא אליפות ולמכבי חיפה אחרי שבע שנות בצורת. אני רגיל להגיע למקומות שנמצאים במשבר ולהרים אותם. זה קרה לי גם בגאנה אחרי הכישלון במונדיאל. אני מתאים שיטת משחק, סגנון מובהק ועובד הרבה על העניין המנטלי".
מה הסיכויים שלכם בבית המוקדם?
"אנחנו בדרג השלישי, כך שיש שתי נבחרות טובות מאיתנו בהרבה: מרוקו, שהגיעה לחצי גמר המונדיאל, וקונגו משופעת הכוכבים. ויש אותנו שבדרג השלישי וברמה של טנזניה. גם נגד חוף השנהב לא נתנו לנו צ'אנס ועשינו את זה. על הנייר הסיכויים לא גבוהים, אבל אני אחד שתמיד מאמין. אם נעבור את השלב הראשון הכול אפשרי".
"בזכות ההורים שלי"
קריירת האימון של גרנט החלה לפני 50 שנה בדיוק, בקבוצת הנוער של הפועל פ"ת ובהמשך בבוגרים של המועדון, ומשם רק המריאה: ממכבי ת"א, הפועל חיפה ומכבי חיפה, דרך נבחרת ישראל ועד הפרמייר־ליג ואליפות עם פרטיזן בלגרד.
נשארה בך עוד תשוקה לאימון אחרי כל כך הרבה שנים במקצוע?
"יש לי תשוקה אדירה לכדורגל, אני אוהב את המשחק ונהנה במגרש. אחת הסיבות שהפסקתי לאמן לכמה שנים הייתה שהתשוקה שלי ירדה בעשרה אחוזים. כמאמן כדורגל אתה לא יכול לאבד את זה, אתה לא יכול להיות עם מצבי רוח כמו השחקנים, אתה חייב להיות 24 שעות עם יד על הדופק. ברגע שבו התשוקה חזרה אליי במאה אחוז, הלכתי לזמביה. אחרי השיאים שהגעתי אליהם ידעתי שאני רוצה לתת מהידע ומהניסיון שלי למקומות אחרים ולחוות תרבויות אחרות. יש לי רצון אדיר לעסוק בכדורגל. ברגע שהוא לא יהיה, אפרוש".
איך זה שאתה המאמן הישראלי היחיד שהצליח בזירה הבינלאומית?
"יש מאמנים ישראלים שיכולים להצליח. אני יכול להגיד שכל שקל שהרווחתי בגיל צעיר הוצאתי כדי לנסוע וללמוד כדורגל. הסקרנות האדירה להבין את המשחק – זה מה שהוביל להתפתחות שלי כמאמן ולהצלחות. להורים שלי יש חלק גדול בזה, הם דחפו אותי למקצוע שאני הכי אוהב בעולם".
אימנת במקומות הכי גבוהים, הגעת לגמר הצ'מפיונס ולגמר אליפות אפריקה, מאיפה הדרייב ללכת על תפקיד מאמן של נבחרת כמו זמביה?
"הלכתי למקום שהוא אתגר גדול, להחזיר את זמביה למפה, להחזיר אותה לאליפות אפריקה ולנסות להגיע איתה למונדיאל. אני חי מאתגרים עוד ממחלקת הנוער בהפועל פ"ת. היה לי את האתגר להרים את הכדורגל בזמביה, והסיפוק הכי גדול הוא לראות את החיוכים מסביבי".
חווית את הדרבי של בלגרד, מה אתה חושב על מה שקרה לברק בכר בכוכב האדום?
"חבל שפוטר, היו צריכים להיות יותר סבלניים כלפיו. העונה הראשונה בחו"ל היא תמיד קשה. בכר מאמן מצוין, אבל זה חלק מהחיים והוא יודע את זה".
"השטן בהתגלמותו"
ומה דעתך על נבחרת ישראל בעידן יוסי בניון?
"נבנה שם שלד מצוין של צעירים. יש מאמנים טובים בכדורגל הישראלי, כמו אופיר חיים שלקח את נבחרת הנוער למקומות שאף אחד לא הביא אותה. זו הייתה גאווה מבחינתי לראות את זה. אנחנו בקשר מעולה, הוא היה שחקן שלי ואני מאמין שיגיע לרמות הכי גבוהות. לנבחרת הבוגרת יש עוד סיכוי להגיע ליורו דרך ליגת האומות, איסלנד היא משוכה אפשרית ואז יגיע מכשול עוד יותר גדול, בטח אם זו תהיה אוקראינה".
"אני הולך עם מרקו בלבול ברחוב וכל שנייה עוצרים אותנו ומתחננים, 'בבקשה שיהיה טוב, שנצליח'. אנשים פה חיים בעוני, הכדורגל זה האושר היחיד שלהם"
הפכת לאיש הסברה מאז 7 באוקטובר, ולא נשארת חייב מול התבטאויות אנטי־ישראליות של לינקר. איך התחושה להתעמת עם דמות כל כך פופולרית וחשובה בבריטניה?
"הכבוד שהיה לי ללינקר כשחקן, נעלם. הוא לא גינה אפילו לרגע את הטבח, את השואה שעברנו. הוא פולט מהפה שלו שטויות כמו 'פלסטין מהנהר ועד הים', כלומר קורא להיפטר מעשרה מיליון יהודים".
איפה תפסה אותך השבת השחורה?
"ביקרתי בארץ ממש לפני שבעה באוקטובר, הכול היה שקט ופסטורלי, שום רמז לזוועה שתתרחש. חבר העיר אותי וסיפר לי מה קרה. זה התחיל עם 22 נרצחים והמספרים רק עלו. טרגדיה, היום הכי עצוב בחיים שלי. יצאתי מהר להביא את הבת שלי רומי מהעבודה, היא לא הפסיקה לבכות כי ראתה סרטונים וקיבלה הודעות שחברות שלה נהרגו במסיבה. יש לי הרבה חברים מוסלמים, גם מעזה. זה יכול היה להיות גן עדן בלי חמאס. צריך למוטט את הארגון הזה, הם גרועים מהנאצים".
