"לא ידעתי אושר/ כמו בסמי עופר/ כשאמרו שאין יותר הפועל/ איך ירדתם ליגה/ בא לכם למות/ ואני חגגתי אליפות" (גרסת אוהדי מכבי ת"א העדכנית ל"ואמוס ארגנטינה")
איזה אביב של מכבי ת"א נפל עלינו. שתי שמחות של הצהובים כמו נוגעות ומתערבבות זו בזו: הזכייה באליפות המדינה והירידה של היריבה העירונית הפועל לליגה הלאומית. או שאולי ראוי היה לציין את האירועים בסדר הפוך. אם אתה אוהד מכבי וצריך לבחור רק באחד - גזרה של משטרת האושר או משהו כזה - על מה תלך? עם יד על הלוגו של FILA ובלי להתייפף, מה ממלא אותך יותר? ראינו את הדאחקות, הסרטונים ומודעות האבל המכוערות שהכינו אוהדי מכבי לקבוצה היריבה. איפשהו בוויקיפדיות מצאתי אפילו זכר לערך, שהועלם בינתיים, בשם ת"אבל - כינוי לעונה שבה מכבי זוכה באליפות והפועל נושרת ליגה.
וזה לא רק הצהובים של מכבי. גם בבית"ר ירושלים לא טומנים ידם, מה שנקרא. החגיגות שלהם בסך הכל היו מוקדמות יותר. סיפור המעבר של יוסי אבוקסיס הוסיף כמובן שמן של הצדקה למדורת השמחה לאיד הזו.
צפו: שחקני מכבי ת"א חוגגים עם הקהל
(ONE)
אז מה יותר עושה לנו את זה, השמחה או השמחה לאיד? הוולה לחיבור בדקה ה־90 של הקבוצה שאנחנו אוהדים או גול עצמי עם האף של קפטן היריבה המושבעת, פלוס התקף גרדת, פלוס בולען מתחת לארון הגביעים שלה?
יש פה סוגיה, האמת. פסיכולוגית, פילוסופית, אנושית. משהו שנוסע הרחק מעבר לכדורגל שלנו. הנה, רק השבוע, תמונות הזויות מאזור חיוג צ'רלס השלישי. "תעמדו אם אתם שונאי ארסנל", אוהדי טוטנהאם שרים אחרי שספגו מול מנצ'סטר סיטי. ההפסד באותו משחק הבטיח שהתרנגולים לא יהיו בעונה הבאה בליגת האלופות. מבאס, אין מה לומר. ועדיין, מה זה לעומת הפוש לאליפות שההפסד שלהם העניק לסיטי על חשבון ארסנל השנואה? חפשו את תיעודי האושר ברשת. כאילו עוד נסיך נולד בממלכה.
דוגמה נוספת. בשישי הקבוצה שלי, מכבי יפו, שיחקה נגד טבריה, שנזקקה לניצחון כדי להקדים את בני־יהודה בדרך לליגת העל. העונה בני־יהודה ויפו נהיו צ'ילבות. זה קרה אחרי שאוהדי בני־יהודה גנבו את התוף מאוהדי יפו. אז מצד אחד, אחרי רצף של שבעה הפסדים, ביפו הייתה היסטריה להחליף מאמן, מגרש, ענף - העיקר שיבוא ניצחון. מצד שני, בין האוהדים נהיה דיבור שאולי לא נורא להפסיד. עד כדי כך הדיבור הזה הידהד – שחבר הנהלה של יפו נזעק לפרסם פוסט לפיו הקבוצה הולכת לתת פייט לטבריה. היא לא באמת נתנה.
קראתי פעם הסבר של חוקר לענייני הנפש על הסיבות לשמחה לאיד. קנאה, חמדנות, תחושת צדק, רווח שמפיק השמח לאיד. מלא סיבות קטנוניות כאלה, כעורות באנושיותן, שגורמות לך להעדיף לציין את אירוע השמחה לאיד בדלת אמותיך. בענווה, מה שנקרא. לא בספורט. בכדורגל לא רק שזה לגיטימי, מצופה ממך אפילו. כשהיריבה שמעבר לכביש נרמסת במפעל אירופי, או נזרקת לליגה השנייה, אתה לא תחגוג בשום דלת אמותיך. אתה תחגוג בשער הניצחון של אם־אם־אמותיך, עם הלהיטים "יאללה הביתה", ו"אין יותר הפועל". וכן, זה יקרה, מסתבר, גם בשנה של "ביחד ננצח".
אז מה אתם אומרים אוהדי מכבי ת"א, החלטתם איזה שמחה עדיפה? ולא, התשובה "חבל לנו שהפועל ירדו, זה פספוס של שש נקודות בטוחות בעונה", לא תתקבל. גם את זה שמעתי. זו סתם עוד הקנטה.
פורסם לראשונה: 01:30, 20.05.24
