התקציר באדיבות תאגיד השידור כאן
את הניצחון של נבחרת ישראל על יפן, שהעלה אותה לשמינית גמר המונדיאליטו, ילמדו עוד הרבה שנים במכון וינגייט - אבל לא בבית הספר למאמנים, בקורס לטקטיקה מתקדמת, אלא במרכז לרפואת ספורט, במחלקת הקרדיולוגיה. זה היה ניצחון שהגיע בעיקר בזכות הלב הגדול של השחקנים והמאמן שלהם אופיר חיים, ולא בעזרת מהלכי כדורגל מתוחכמים. הם עצמם הודו בכך אחרי שריקת הסיום.
נבחרת הנוער במונדיאליטו - כתבות נוספות
בואו נודה על האמת, נבחרת הנוער לא משחזרת עד עכשיו את היכולת המופלאה שסידרה לה את סגנות אליפות אירופה ואת הכרטיס למונדיאליטו. בטח לא את זו שראינו ברוב דקות משחק הגמר נגד אנגליה (שהסתיים כזכור בהפסד בהארכה). הייתה לה מחצית אחת ועוד כמה דקות טובות מול קולומביה וחצי השעה האחרונה נגד יפן. הסיום מול קולומביה, המשחק נגד סנגל והמחצית הראשונה נגד יפן היו שחזור של נבחרות ישראל לדורותיהן, שמגיעות למאני טיים. הברכיים קצת רועדות, הכדורים מורחקים לכתובת הלא נכונה, סופגים שערים בדקות הסיום של שתי המחציות, רצוי בכדורים חופשיים.
4 צפייה בגלריה
פתאום משהו ניצת בהם. מימין לשמאל: שחקני נבחרת הנוער תאי עבד, דור תורג'מן ורוי נאוי
(Buda Mendes/FIFA via Getty Images)
4 צפייה בגלריה
יכול להראות שהוא גם חכם וגם מרגש. המאמן אופיר חיים חוגג עם השחקנים
(Andres Larrovere / AFP)
צפו בחגיגות בחדר ההלבשה של נבחרת הנוער
ואז הגיעה ההרחקה של רן בנימין, שכאילו הדליקה משהו בנבחרת. השחקנים הבינו פתאום באיזה בור עמוק הם נמצאים, מהו גודל האתגר ומה עומד על הפרק - הגעה למלון, אריזת המזוודות ועלייה על מטוס בדרך חזרה הביתה. משהו ניצת שם. פתאום יש ביטחון, הכדורים מגיעים לרגליים הנכונות, דווקא הברכיים של היפנים מתחילות לרעוד וגם מבקיעים את שער הניצחון בדקה השנייה של תוספת הזמן.
בוני גינצבורג אמר בסיום שאחרי ההרחקה של בנימין, היה רק בן אדם אחד שהאמין בסיכויים להיחלץ מהמצב הקשה וזה אופיר חיים. זה נכון ולא נכון. חיים האמין, זה בטוח, אבל הוא לא היה היחיד. מסתבר שגם השחקנים האמינו יחד איתו, וגם הרבה מאוד אוהדים שישבו בבית מול מסכי הטלוויזיה ויודעים מה הנבחרת הזאת מסוגלת לעשות.
ההזדמנות של אופיר חיים
הסרט "אירופה זה לא מספיק" של איתן דותן ואבידע ליבני, שעקב אחרי עלילות נבחרת הנוער באליפות אירופה בשנה שעברה ושודר ב"כאן" רגע לפני תחילת המונדיאליטו, עשה לה טוב. הוא הראה חבורה של אנשים צעירים, מחוץ ועל המגרש, שנלחמים למען יעד משותף ומונהגים על ידי מאמן כריזמטי שמחדיר בהם מוטיבציה כשכל האמצעים לכך כשרים, כולל החיים הפרטיים שלו ושל בני משפחתו.
זה היה סרט מרתק ונוגע ללב, אבל גם עשה קצת עוול לאופיר חיים כשהציג אותו כמנטור ומוטיבטור נטו. איפה ההכנה הטקטית? איפה התרגולים המקצועיים? אני בטוח שהיו גם כאלה, והרבה, אבל הם נעדרו מהסרט והשאירו רק נאומים חוצבי להבות.
4 צפייה בגלריה
פתאום יש ביטחון, הכדורים מגיעים לרגליים הנכונות. עומר סניור חוגג את שער הניצחון הדרמטי
(Andres Larrovere / AFP)
קריירת האימון של חיים לא הייתה מזהירה עד עכשיו, בלשון המעטה. לצד גביע הטוטו בלאומית, שבו זכה עם הפועל עפולה, הוא רשם גם ירידות ופיטורים. הוא קיבל את צ'אנס חייו בהפועל ת"א, אבל פוטר אחרי שבעה מחזורים על ידי האחים ניסנוב, שהגדירו אותו קודם לכן כ"מאמן העתיד של הכדורגל הישראלי".
אחר כך הוא הגיע להפועל כפר-סבא והעלה אותה לליגת העל בתום מסע הירואי, אבל פוטר במהלך העונה הבאה. לזכותו ייאמר שהוא המאמן היחיד שיצחק שום הצטער על פיטוריו ואפילו ניסה להחזיר אותו מאוחר יותר.
נבחרת הנוער הייתה המקום המתאים לו ביותר לחזור לעניינים, אבל דרכה הוא צריך להיבנות גם כמאמן איכותי ומודרני, לא רק כמוטיבטור. כאלה יש כמה בכדורגל הישראלי - שייע פייגנבוים, יובל נעים ובני לם, למשל - וזה לא תמיד מחזיק לאורך זמן. המשחקים הבאים (נקווה שיהיה יותר מאחד) במונדיאליטו הם ההזדמנות של חיים להראות שהוא המאמן האולטימטיבי - גם חכם וגם מרגש.
