לא ככה רצתה הפועל באר-שבע לפתוח את משחקיה בשלב הבתים של הקונפרנס ליג. הקבוצה של אליניב ברדה תתארח הערב (19.45) אצל אוסטריה וינה אחרי שני הפסדי בית רצופים בליגה, והלחץ מתחת לפני השטח גדול מאוד.
לבאר-שבע מחכה שבוע עמוס עם שלושה משחקים קשים – הערב באוסטריה, ביום ראשון נגד הפועל ת"א בבלומפילד, וביום חמישי הבא תגיע לטוטו-טרנר ויאריאל, אחת הקבוצות החזקות במפעל – כך שתיאורטית היא עשויה לסיים אותו עם רצף של חמישה משחקים ללא ניצחון. כמובן שאף אחד במועדון לא רוצה לחשוב על תסריט כזה, אבל אם הוא יתממש, את חיצי הביקורת צפוי לספוג כמו תמיד המאמן.
מאמן בעל כורחו
ברדה בכלל לא רצה להיות מאמן. מאז שפרש ממשחק, ואפילו עוד לפני כן, הוא הצהיר שרק תפקיד אחד מעניין אותו: להיות המנהל המקצועי של המועדון בו גדל. לפני קצת יותר משנה הוא אכן קיבל מאלונה ברקת את המינוי, אבל בניגוד לגל אלברמן למשל, שיצא מטעם מכבי חיפה לקורס מטעם אופ"א שנועד להכשירו לתפקיד, ברדה החל לעבוד ללא סמכויות ואחריות מוגדרת. עיקר תפקידו היה לרכז את נושא הבאת הזרים ומעקב אחרי שחקנים מושאלים. התכנון של ברדה היה לפתח את התפקיד עם הזמן, אבל אז נכנסה הקבוצה למשבר מקצועי, רוני לוי פוטר ובתחילת מארס הוא נענה לבקשתה של ברקת לרדת לקווים עד לתום העונה.
השיפור תחת ברדה היה מיידי, אבל רק לקראת סיום העונה, כשבאר־שבע שלו ניצחה פעמיים את מכבי ת"א תוך פחות משבוע וגברה גם על מכבי חיפה, הוא החל להראות סימנים שהוא פתוח לאפשרות לאמן את הקבוצה עונה נוספת. הוא לא באמת רצה את זה, אבל אוהדי הקבוצה, שבמשך שנים רבות לא ראו שחקן עבר מקומי עומד על הקווים, הרגישו שהחיבור עם ברדה מושלם.
אחרי הזכייה בגביע, תוך ניצחון בגמר על האלופה של ברק בכר, המאמן המצליח ביותר בתולדות באר-שבע, הלחץ גבר. נדמה שמעולם לא היה כזה קונצנזוס סביב מאמן בקבוצה הדרומית. אבל היו גם קולות אחרים, מעטים, כפי שהסביר באותה תקופה אחד ממקורביו: "מי שאוהב את אליניב באמת, מייעץ לו שלא יסכים להמשיך לאמן". גם ברדה עצמו, שעבר דבר או שניים בכדורגל בכלל ובהפועל באר-שבע בפרט, ידע שבסופו של דבר רבים מאלו שלחצו עליו לקחת את התפקיד, יהיו גם אלו שיבקרו אותו כשהדברים לא יסתדרו. לאף אחד חסינות בתפקיד. לקח לו הרבה מאוד זמן, כולל טיול של שבועיים בתאילנד, כדי להגיד "כן" לברקת. יש הטוענים שהזמן הזה, בו לקבוצה לא באמת היה מאמן, פגע בבניית הסגל של הקבוצה שיצאה למחנה האימונים כשרק תומר חמד נחשב להחתמה משמעותית.
זעזועים בסגל
העונה הנוכחית נפתחה בדיוק כמו שהקודמת הסתיימה, עם ניצחון בפנדלים על מכבי חיפה, הפעם באלוף האלופים, וגם קמפיין המוקדמות האירופי היה מוצלח. באר־שבע לא הלהיבה, אך הייתה טקטית, יעילה והעפילה לשלב הבתים. הניצחון 0:5 בליגה על בית"ר ירושלים העלה את רף הציפיות, אבל אז הגיעו ההפסדים נגד אשדוד ומכבי חיפה והכניסו את המועדון לבעיה.
השינויים היו בהתאם: אנדרה מרטינש הפך משחקן בכיר לכזה שאפילו לא רושמים לאירופה, תומר יוספי איבד את מקומו בסגל ויושאל, איליי מדמון כבר הושאל לבית"ר ירושלים אחרי טעות גסה נגד אשדוד, וגם יוני סטויאנוב בדרך החוצה. השבדי־קוסובורי אסטריט סלמאני, הרכש היקר ביותר הקיץ, נראה מאוד לא מחובר, וצירופו של עדן שמיר נראה כמו מהלך של לחץ. מספר ימים קודם לכן ברדה דיבר על רצונו לצרף שחקן התקפה, ושמיר הוא ממש לא אחד כזה.
בחזרה לווסרמיל
הקהל של באר־שבע אמנם נתן תצוגת עידוד נגד חיפה, אבל מול אשדוד אלף מנויים אפילו לא הגיעו למשחק והאווירה הזכירה את ימי וסרמיל הלא נעימים. שגיב יחזקאל, ששמע קללות וגידופים כמעט אחרי כל נגיעה בכדור, יעיד על כך.
ברדה מרגיש את הלחץ. הנינוחות שמאפיינת אותו התחלפה בזעם גדול שיצא על השופטים. הוא יודע שאם קבוצתו לא תתאושש במהירות, גם הוא, הסמל הגדול של הקבוצה וזה שלא רצה לאמן אותה אך נכנע ללחץ, יצטרך לתת תשובות. תוצאה טובה הערב בווינה תיתן לו שקט, לפחות לשבוע נוסף, וגם זה משהו. הפסד, ומפלס הלחץ אצל האדומים רק יעלה.
