פעם, לפי מורשת ימי ברקוביץ' את ארואסטי, זה היה החג של הצהובים. זה שניכסו לעצמם. אתם יודעים, באים קטנים, מפתיעים את בדאלונה, משחזרים את מורשת המכבים. אמש, מול מכביסטית שרוב הזמן לחצה יותר והייתה ראויה יותר, היא שוב ניצחה את החג.
זכות הקיום היחידה של גביע הטוטו - המפעל המקרטע שבו הדבר היחיד שחשוב זה לא להיפצע - הם משחקי גמר מהדגם של אתמול: מפגש יוקרה שמטריף את האוהדים.
רק שאמש, בעונה שבה נולדו לנו הפועל באר־שבע ובית"ר ירושלים, שתיים שנראות לא פחות אטרקטיביות ולא פחות מאיימות, זה הפך להרבה יותר מעוד קרב של יוקרה. זה היה מאבק בין שתיים שנאבקות להישאר בתודעה כגדולות. שתיים שנלחמות להוכיח שאיבדו פחות גובה מהיריבה שמולן העונה.
חיפה של אחרי פרשת "ויברח אצילי", נראתה מדקות הפתיחה כאחת שיש לה יותר מה לשקם. היא הסתערה. לחצה. שיבשה את הנעת הכדור של הצהובים. ואז דין דוד, אחרי שני כמעטים, נתן חץ לימין; ואז דיא סבע, אחרי גול שנפסל, החמיץ מ־11 מטר הזדמנות לסגור את המשחק.
ואז באה רבע שעה שסיפרה את הסיפור של החבורה של ברק בכר מתחילת העונה. זו שמאבדת יותר מדי משחקים. או שסתם לא יודעת לקחת התמודדויות שאמורות להיות בכיס.
זה לא מקרה שדווקא פטאצ'י, ההוא שאמש לא היה חד מקדימה ומאחורה, נעץ את השוויון. או שדווקא דור פרץ, ההוא שמגיע למצבים ובדרך כלל מחמיץ, חגג צמד ענק משל היה חלוץ רחבה קלאסי. חיפה הפסידה קודם לעצמה, ואז איבדה את העשתונות מול מכבי ת"א שלא נראתה גדולה.
הלוואי עלינו שכל משחק עונה ייראה ככה. שוטף, יצרי וקצבי. הלוואי שכל משחק עונה, כמו זה של אתמול, יהיה נטול הטקטיקות שמוציאות את החשק: התוכניות של איך לא לספוג קודם או איך להסתגר אחרי גול.
בסוף חבל על מכבי חיפה. על עוד תואר שאבד לה. גם אם זה עוד גביע הטוטו. היא באמת נלחמה עליו. היא באמת נלחמה על החג הזה. אבל מסורת זה מסורת. וחיפה זה חיפה.
פורסם לראשונה: 01:30, 26.12.24
