אנדי הרצוג היה צריך לדעת שזה ייגמר ככה. באיזה קול ענות חלושה, עם טעם מריר בפה. שגם אם פתחת נפלא וזה נראה טוב וראש הממשלה מתקשר לברך, בסוף מישהו יעשה איזו שטות, דריבל מיותר או יישכח לסגור את הרגליים ואתה תמצא את עצמך בחוץ. הוא הרי היה שם כבר מזמן, אי שם באוקטובר 2001, רק בצד השני. הוא הרי האיש שבעט את הכדור השטוח ההוא שעבר בין הרגליים של אבי נימני ושבר לישראלים את הלב. הוא היה חייב לדעת.
כמעט 20 שנה חלפו ולא הרבה השתנה. מאלופי העולם במשחקי ידידות הפכנו לאלופי העולם בבעיטות וולה בדלי, עם נוסטלגיה מביכה עד כאב על גול אחד, אי שם במקסיקו 1970.
הרצוג היה חייב לדעת. הוא גם היה חייב לשנות ולתקן בדיוק את הנקודה הזו. את הפצע הדלקתי שאנחנו מקלפים בכל פעם מחדש, את איבוד הריכוז ברגעים קריטיים, את הגולים הטיפשיים בדקות הסיום, את הדריבל חסר האחריות של בירם כיאל. הוא לא הצליח.
מאוד ייתכן שנדרש לכך עוד זמן, שמאמן נבחרת צריך יותר משנתיים כדי לשנות ליקויים עמוקים, אבל הרצוג הריח לאן נושבת הרוח והחליט ללכת לפני שהצביעו לו רשמית על הדלת. ג'נטלמן ששומר על כבודם של אחרים, אבל גם מקפיד על כבודו שלו.
אז מה נזכור מהקדנציה הקצרה של הרצוג? במספרים העסק בהחלט מאכזב: בסופו של דבר הנבחרת בהדרכתו ניצחה רק שלוש פעמים בשלב בית המוקדמות ליורו, היא סיימה חמישית והקדימה את לטביה, ורק בזכות המתמטיקה המשונה של גביע הטוטו של אירופה הידוע גם בכינויו ליגת האומות, קיבלנו הזדמנות נוספת להעפיל ליורו 2021.
מחוץ למספרים ובאזור האנרגיות והרוח המצב טוב יותר: הנבחרת עם הרצוג על הקווים נראתה יוזמת ושאפתנית יותר, יצר סביבה עניין, הצליח ליצור תלכיד טוב שהתחבר אליו, ולמרות נתוני פתיחה גרועים (האיש הגיע כ"אויב העם" ופרשנים הרשו לעצמם להשתלח בו בפראות) הצליח להדביק את הקהל הישראלי בהתלהבות ובתשוקה שלו.
נכון, הרצוג גם נהנה מיכולת שיא של ערן זהבי שהתפוצץ בקמפיין אישי מופרע במספרים שלו, אבל למטבע הזה יש שני צדדים. השאלה מה באוסטרי הוציא מזהבי את מה שלא הצליחו כל מאמני הנבחרת הקודמים ראויה להישאל ומעניינת במיוחד תהיה תשובתו של כוכב גוואנגז'ו.
הרצוג היה אמור להיות המורה המושלם שילמד אותנו סוף סוף לסגור את הרגלים. הוא נכשל בכך ויצא מהכיתה עוד לפני שנשמע הצלצול. עכשיו מתחיל הבלגן.
