"אני לא חושב שזה חוסר מזל, אני אדם מאוד מאמין. הכל מלמעלה ולטובה, וזו הדרך שהייתי צריך לעבור. אני לומד להעריך יותר, שמח יותר, מאושר יותר, לא מצטער על כלום. מתרגש מאוד לחזור לליגת העל, מודה על ההזדמנות שאני מקבל בעירוני טבריה".
לפני קצת יותר מעשר שנים, כשהיה בן 18, נחשב מיכאל אוחנה לאחד הכישרונות המבטיחים בכדורגל הישראלי. כל מי שראה את הילד בפעולה במ.ס אשדוד ובנבחרות הצעירות ניבא לקשר עתיד מזהיר – אפילו הסקאוטים של ליברפול שזימנו אותו להתרשמות. בסופו של דבר הוא נרכש על־ידי הפועל באר־שבע תמורת מיליון יורו, זכה איתה בשתי אליפויות והכל נראה ורוד. אלא שאז אז נחתה עליו קללת פציעות.
אחרי שהשתקם מקרע ברצועה הצולבת ונעדר תקופה ארוכה, אוחנה ניסה לעשות קאמבק בבית"ר ירושלים של משה חוגג שרכש אותו בלא פחות משני מיליון יורו, אלא שחוסר המזל המשיך לרדוף אותו – והוא שוב קרע את הרצועה ונעלם מהנוף לתקופה ארוכה.
"טבריה קרצה לי"
הקשר עוד עשה קאמבק במכבי נתניה ובאשדוד, אבל הקריירה שלו לא הצליחה להתרומם. עכשיו, בגיל 29, מי שהספיק לרשום הופעה אחת בנבחרת הבוגרת, עושה ניסיון נוסף – אולי אחרון – לחזור לעניינים. "לא קל לפתוח עונה בבית", אומר אוחנה בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות" ו־ynet. "היו לי כמה הצעות, אבל רציתי לעשות חשבון נפש, לבדוק ולבחון. לא רציתי להיות ברוטינה, רציתי להיות שלם עם ההחלטה שאקח. זה מאתגר אבל הכל יצא לטובה".
כל כך הרבה פציעות, ליפול ולקום כל פעם מחדש. מה זה, חוסר מזל?
"אני לא מסתכל על זה כחוסר מזל. זה יכול להישמע לא אמין, אבל זה נטו לטובה. אני אדם טוב יותר בזכות הפציעות, נהנה יותר. עברתי כמה פציעות לא קלות, אבל אני בוחר להתמקד בטוב. רבי נחמן מדבר על לדון לכף זכות, אדם חייב להתמקד במעט טוב. גם אם יש 99 אחוז חרא צריך להתמקד באחוז של הטוב. יכולתי להיכנס למרה שחורה מעצם המחשבה שיכולתי לשחק בליברפול, אבל אני שמח בדברים הפשוטים. מעט אור מגרש הרבה חושך, ואני בוחר להתמקד בטוב".
נשמע שהתחזקת מאוד בדת.
"תמיד האמנתי. זו דרך חיים שאני אוהב ומתחבר אליה".
למה דווקא טבריה, ברירת מחדל?
"ממש לא ברירת מחדל. סירבתי ללא מעט הצעות, רציתי את הקבוצה הזו. דיברתי עם המאמן אלירן חודדה כמה פעמים, אנחנו רואים את הדברים בצורה דומה. המקום, האנשים והעיר קרצו לי והגעתי למסקנה שזו הקבוצה הנכונה עבורי בנקודת הזמן הזו בחיים שלי".
מאמין שתוכל לחזור לעצמך במועדון כמו טבריה?
"אני מאוד מקווה שאצליח לגרום שמחה לקבוצה ולעיר. מאמין ששני הצדדים ירוויחו מהשידוך הזה".
מתנדב עם חיילים
דיברת על ליברפול, עד כמה אתה מרגיש פספוס בקריירה?
"אני משתדל להתמקד בטוב, להסתכל קדימה ולחשוב מה אני עוד יכול להשיג. לא מסתכל אחורה. לא שכחו אותי, עד היום אני מקבל אהבה ברחוב, זה מפתיע אותי. אוהדים של בית"ר, של באר־שבע – כולם מתעניינים. הם מאוד מעריכים את הכדורגל שלי וזה מחזק אותי. תמיד האמנתי בעצמי, ואני חושב שאני יכול להשיג עוד הרבה מאוד בכדורגל".
איפה טעית לאורך הדרך?
"שאלה טובה. בנקודות מסוימות לקחתי ללב יותר מדי. כילד אתה נהנה לשחק, כשאתה מקצוען אתה משחק בשביל לנצח, אתה חייב לנצח, ואם לא העולם חרב עליך. גם הגדולים ביותר כמו לאו מסי מפסידים, זה לא סוף העולם. הבנתי שיש דברים יותר חשובים יותר מהכדורגל, ואולי לא שמתי דברים בפרופורציות הנכונות".
מאמין שעוד תצליח להגיע לקבוצה בכירה?
"בעזרת השם כן".
"אני מאוד ציוני, אוהב את המדינה. החלום הגדול ביותר שלי הוא ללבוש שוב את המדים הלאומיים. זה ירגש אותי יותר מהפעם הראשונה בגלל כל מה שעברתי"
אירופה היא עדיין חלום שאפשר להגשים?
"כמובן שאני רוצה לחזור לרמה שאהיה ראוי לשחק באירופה, אבל החלום היותר גדול זו נבחרת ישראל".
ראית את הנבחרת מול צרפת ובלגיה, חושב שתוכל לחזור?
"יש לנו דור של שחקנים מאוד מוכשרים. אני מאוד ציוני, אוהב את המדינה, מתנדב עם חיילים. החלום הגדול ביותר שלי הוא לחזור לנבחרת, ללבוש שוב את המדים הלאומיים. זה ירגש אותי יותר מהפעם הראשונה בגלל מה שעברתי. אני מבין כמה זו זכות להיות עם המגן דוד על החולצה".
המדינה יותר משנה במלחמה. איך עוברת עליך התקופה הזו?
"7 באוקטובר היה שוק גמור. ישבתי עם מספר חברים ואמרנו לעצמנו שאם שאנחנו לא לוחמים אנחנו חייבים לתת יד. חבר קישר אותנו עם מפקד של יחידה מובחרת, ביקשו ארוחה ל־400 לוחמים והתחלנו שלושה חבר'ה לעזור. התנדבנו ביותר מ־80 בסיסים, והקמנו עמותה שמתנדבים בה עשרות אנשים שמכינים ארוחות ללוחמים. אנחנו משמחים אותם, והם מחזירים לנו אהבה. אין סיפוק כזה, זה אחד הדברים שאני הכי גאה בהם".
