מחאת אוהדי בית"ר באימון
(צילום: עוז מועלם)
כשהסכם השלום עם איחוד האמירויות עלה לסדר היום לראשונה, עיני כל אוהדי הספורט נישאו בציפייה לגלות מי תהיה הקבוצה הראשונה שתיהנה מחסדי המזומנים של המפרץ.
כשהשם של בית"ר הופיע, המחשבה הראשונה הייתה שמדובר ב"פקה פקה". איך מכל הקבוצות בארץ דווקא הירושלמים עם התדמית הבעייתית הם אלה שיקבלו תמיכה משייח' מדובאי? איכשהו הזמן עבר, וברגעים אלו ממש משה חוגג ואלי אוחנה ישובים בשולחן אחד עם בן למשפחת המלוכה אי שם במפרץ, ויש סיכוי שהדבר הזה יהפוך למציאות. מה בכל זאת מהווה מוקש? ובכן איך לא, ה"אוהדים".
בכל פעם שקורה איזשהו מהלך בבית"ר, כל המבטים מופנים לארגון "לה פמיליה". כבר שנים שהחבר'ה האלה מכתיבים את הטון, ואם להיות הוגנת, לרוב הם גם הצליחו. התצוגות שלהם שטפו את היציעים, המעמד שלהם חזק, המחאות נגד החלטות של ההנהלה אף פעם לא היו משהו שאפשר להתעלם ממנו, ויש עוד אינספור דוגמאות. גם הפעם קולם נשמע כשהעסקה עם השייח' מהמפרץ החלה לצבור תאוצה, בטענה שהצביון הבית"רי חייב להישמר ואין סיכוי שיקבלו בעלים מוסלמי. בשבוע שעבר הם גם הפגינו נגד חוגג, התפרצו לאימון הקבוצה וריססו כתובות גרפיטי באצטדיון טדי.
ומה נשתנה הלילה הזה? הקולות שמנגד. הפעם, ככה זה מרגיש, מי שכונו "הרוב הדומם", כבר ממש לא דוממים. אוהדי בית"ר ירושלים שוטפים את הרשת ואת ערוצי המדיה השונים עם מסר אחד: "אנחנו בעד העסקה, ושום קומץ גזעני לא יחליט עבורנו". בטוויטר קוראים להם "צבא הצייצנים הבית"רי", ובקבוצות האוהדים בפייסבוק כבר מזמן אין דיונים במעמד צד אחד. אין כתב שלא חטף מהם על הראש, וכל מי שיעז להכליל בטעות את כלל אוהדי בית"ר תחת קורת גג אחת עם החבר'ה של לה פמיליה – שיתכונן לתגובה.
"אחרי שראיתי את 'המפגן' של לה פמיליה בבית וגן קודם כל שמחתי", מספר מאור יפרח, בימים מתוקנים מינוי ביציע המזרחי. "הם לא היו הרבה. זה גרם לי להבין שהכוח שלהם לא כמו פעם. באותה נשימה הבנו שיש חוסר פרופורציה בין המספר שלהם לבין זמן המסך והדגש שהם מקבלים, ושהגיע הזמן ש'הרוב הדומם' יתחיל להפגין. שאלתי בטוויטר אם יש אנשים שרוצים להתאסף למפגן תמיכה במועדון - וההיענות הייתה פסיכית, עשרות תגובות והודעות שקיבלתי בפרטי. כרגע אנחנו מתארגנים להגיע לבית וגן ביום שישי הקרוב, יש כמה קבוצות ואוהדים שמובילים את זה ואף אחד לא לוקח קרדיט, רוצים את טובת המועדון בלבד".
מי שלקח על עצמו לאגד את כל הפניות הללו הוא יעקב סלע. בן 34, גר במאחז בשומרון, ומינוי עם ילדיו ליציע הצפוני: "ראיתי שבפורומים השונים הרבה אוהדים בעד העסקה, אבל איכשהו רק המתנגדים מקבלים פוקוס. הבנתי שלא רק התקשורת אשמה, אלא גם אנחנו, שמשאירים את הבמה פעם אחר פעם לחוליגנים. זאת הייתה כאפה רצינית, הבנתי שמציגים רק את הצד השני כי אנחנו שותקים, ואם נמשיך לשתוק אף אחד לא ישמע אותנו. הרמתי טלפונים ויצרתי קשר עם כל אנשי התקשורת שאני מכיר, הבנתי שרק חיכו שמישהו ירים את הכפפה. הקמתי קבוצת ווטסאפ בשם 'הרוב כבר לא דומם', והזמנתי את כל מי שמוכן להתראיין בשמו המלא ולהצהיר שהוא בעד בית"ר ונגד הגזענות. אנחנו ימנים ושמאלנים, גברים ונשים, מה שמשותף לנו זאת האהבה למועדון. זו התארגנות שאינה פוליטית, אנחנו אוהדים את הקבוצה בלי קשר לרוכש כזה או אחר".
למרות הכוונות הטובות, סלע הודה שהיו אנשים שחששו להיחשף והסכימו להתראיין רק בעילום שם, הוא התנגד לכך. "אני לא חושב שיש ממה לפחד", הוא ממשיך. "החבר'ה של לה פמיליה ברובם אנשים טובים, פשוט מעט מבולבלים. אגב, אם העסקה תיפול בגלל אותו קומץ זה יהיה מאוד עצוב. אם היא תיפול בגלל סיבה אחרת המאבק שלנו ימשיך, אנחנו פה להגיד את מה שאנחנו חושבים ולהראות את הפנים האמיתיות של אוהדי בית"ר". משה ארזי, מחנך במקצועו ודמות מוכרת בקהל, לא חשש משום תגובה: "גם בנושא עלי מוחמד לא היססתי להביע את דעתי. מטבעי אני לא אוהב מלחמות, אני רוצה שהקהל יהיה מאוחד ומבין עד כמה זה חשוב. בנושאים שבהם טובת המועדון מוטלת על כף המאזניים הבעתי ואמשיך להביע את דעתי".
הדיסוננס הזה והרצון של חלק מהאוהדים להישאר מאחורי הקלעים נובע בין היתר מזה שפעילות הארגון מורכבת מכמה רבדים. רק לפני חודש לערך אוהדים רבים הגיעו בשם לה פמיליה לעודד ילד שעבר חרם, הם אוספים תרומות לנזקקים, מחלקים מתנות בבתי חולים ומסייעים לכל אוהד שזקוק לעזרה, בין אם מדובר בעזרה כלכלית או בתמיכה מסוג אחר. רשימת האוהדים שיעידו שהארגון עזר להם בשעתם הקשה ארוכה, ועדיין, כשסוגיות כמו זו מתעוררות לחיים (כמו שהיה למשל כשעלי מוחמד הגיע לקבוצה), הפערים בקהל נפתחים מחדש.
"אני לא רואה שום דבר כטוב מוחלט או כרע מוחלט", מספר אוהד הקבוצה משה זיאת. "הם לא אנשים רעים במהותם, הם פשוט מנסים לכפות תפיסת עולם שאני מתנגד לה בצורה חד משמעית ועושים את זה בדרכים לא מקובלות. אני מכיר בדברים הטובים שהם עושים ובמשמעות של העידוד שלהם ביציע, אין כאן שחור ולבן. צריך לחבק בכל הכוח את הדברים שטובים, ובאותה נשימה להתנגד בכל הכוח לדברים שרעים"
"אני מרגיש שההגעה של עלי מוחמד הייתה האירוע הראשון שבאמת ראינו תגובת נגד", הוא ממשיך. "ההתעוררות החדה שקורית עכשיו נובעת בעיקר בגלל האלמנט של הזמן. בית"ר לא לקחה אליפות כבר כמעט 13 שנה, ובעשור האחרון חלחלה ההבנה שכל עוד עננת הגזענות מרחפת מעל הקבוצה הדבר הזה לא יכול לקרות. השילוב של הכוונות של חוגג יחד עם המוכנות של הקהל הובילו לתהליכים האלה".
הקמפיין של האוהדים ברשתות החברתיות
בזמן שבמועדונים אחרים רוב הסיקורים עוסקים בתוצאות, דיונים על מצבה המקצועי של הקבוצה, ואולי פה ושם ענייני קהל, בבית"ר יש תחושה שעיקר ההתעסקות הוא במאבקי תדמית. הרבה אוהדים מוצאים את עצמם מגנים בכל נפשם על המועדון, מסנגרים על הקהל מהתווית שדבקה בו ונלחמים כל פעם מחדש להוכיח שהם שונים מהסטיגמות הגזעניות שמרחפות מעל ראשם. למרות שלפעמים זה גובה מחיר אישי, יעקב מודה שפשוט אין ברירה: "לרוב כשמדובר בבעיות מקצועיות, אנחנו רואים את טובת הקבוצה עין בעין. פה יש מחלוקת מהותית ואין לנו ברירה אלא לעמוד על שלנו, גם אם זה אומר לגעת בנקודות רגישות. אנחנו אוהדי ספורט, זה לא משהו רציונלי, אני לא יכול לקום מחר ולהקים קבוצה אחרת. בשביל להסתדר אחד עם השני אנחנו צריכים לעשות בירור אישי ועמוק, ולהבין באמת מהי בית"ר ירושלים".
כשעולה הנושא של אוהדי בית"ר נורדיה, שכזכור החליטו אחרי "פרשת הצ'צ'נים" שהם מקימים קבוצה ללא גזענות – יעקב עונה בצורה ברורה ומסכם: "אי אפשר לאהוד קבוצה אחרת רק בגלל שיש אוהדים שלא חושבים כמוך. מדובר באהבה שאינה תלויה בדבר, לא רואה את עצמי מוותר".
