קבוצת כדורגל צריכה מאמן כי אי־אפשר להשאיר לשחקנים לקבוע מי יהיה המגן הימני, ובעיקר כדי שיהיה את מי להעלות על המוקד. לפעמים נדמה שפרעה נהנה מיחסי ציבור טובים יותר בהגדת פסח מאשר המאמן בשיח הכדורגל הישראלי. הוא האשם תמיד, אבי כל חטאת.
כל מי שאי־פעם יצא מהאזור הטכני (וגם מי שלא), כל מי שסובב שרוך של משרוקית על אצבעו עם כיוון השעון (וגם נגד הכיוון), כל מי שעשה תנועות ידיים חדות משל הוא מנחית מטוסים (וגם מסוקים) - כולם מעניקים לליגת העל את מה שדרוש לכל סיפור טוב, הנבל האולטימטיבי שסביב רגשות התיעוב כלפיו מאופיינות יתר הדמויות. בכדורגל הישראלי הכל נתון לוויכוח - מדיניות הרכש של ההנהלה, איכותם של הזרים וכישרונם של השחקנים הצעירים - פרט לבינוניותו של האיש על הקווים. בסוף כל החיצים יפגעו בו.
כתב האישום ידוע לכל, נוסחו נותר קבוע כבר שנים. המאמן הישראלי רואה בכדור אויב, ומעדיף סגנון הגנתי במטרה לחזור הביתה בשלום ולחיות עוד מחזור אחד על הגלגל, ולעזאזל כל היתר. כשהוא עוצם עיניים בלילה, הוא לא חולם איך קבוצתו מנצחת 0:3, אלא איך היא מסיימת ב־0:0 שמותיר את הכל בדיוק כפי שהיה. שום דבר טוב עוד לא יצא מ־0:0, אבל העיקר שגם לא שום דבר רע. יותר מאשר רחבת היריב, האזור האהוב על המאמנים הוא עיגול האמצע, שם איש עוד לא הפסיד את עבודתו. אם היו יכולים, היו בונים שם את ביתם ומגדלים בו את ילדיהם.
נהוג לדבר על כדורגל כעל פעילות פנאי, עסק שעשועים שמטרת העל שלו היא לבדר, ולא משנה מה המחיר. אבל זו הפריבילגיה שלנו, הצופים, כמי שהקשר שלהם עם הדבר מסתכם בהקדשת מספר שעות בשבוע לנושא. עבור אותם 14 אנשים שאיתרע מזלם לסיים בהצלחה את קורס הפרו, מדובר בעבודה על כל המשתמע מכך.
האוהד המתוסכל תולש את שערותיו האחרונות אחרי צפייה בעוד 0:0 בין הפועל חדרה למכבי פ"ת, אבל עולמו יחרב עליו אם יפוטר מעבודתו כעורך דין; אם היה יודע שמה שצריך כדי להחזיק במשרתו עוד חודש הוא להחזיק את המסמכים בשתי ידיים ולהצמיד לחזה, כך היה עושה. אימון, כמו בנקאות, זה מקצוע שמחזיק משפחות, מפרנס ילדים. מבחינתם של האוחזים במושכות, יש להמשיך ולאחוז בהן בכל מחיר. נכון, יש בהיעדר הקביעות שמאפיין את המקצוע כדי להפחית מהדרמטיות של כל הפסקת עבודה, ועדיין, תמיד עלול להגיע היום שבו העבודה האחרונה תהיה האחרונה בהחלט.
3 צפייה בגלריה
הרמה הירודה היא לא בהכרח באשמת המאמנים. משחק גביע הטוטו בין הפועל ת"א להפועל פ"ת כמשל
(צילום: עוז מועלם)
מאחורי הדרישה הילדית והרומנטית "לשחק כדורגל התקפי גם במחיר של הפסד", מסתתרים זאבים חשופי שיניים שמנהלים את חייהם לפי התוצאות של קבוצתם האהובה. הם נכונים לדרוש את ראשו של כל מאמן שיפסיד שני משחקים ברצף כי הפקיר את האמצע לטובת עוד שחקן התקפה. במילים אחרות, קיימת סתירה מובהקת בין השאיפה הנאיבית למאמנים מרהיבי עוז לבין שיפוטיות־היתר, חוסר הסבלנות ותרבות עריפת הראשים שמאפיינת את המרחב הישראלי. האוהד יכול לכל היותר לדרוש ממאמנים של קבוצות אחרות לשחק התקפי יותר, אך מזה של הקבוצה שלו הוא ידרוש קודם כל את התוצאה, והוא לא יסתפק בכוונות טובות אם לא תושג.
קצת חמלה
צריך לנסות להביע חמלה כלפי המאמנים שלנו. הם אמנם אפורים כמו שמיים בינואר וזהירים כמו ילד שחוצה את הכביש, אך זה לא אומר שהם מסתירים מאחורי גבם צבעים עזים שרק מחכים לפרוץ החוצה. בניגוד למקובל לחשוב, המאמנים הישראלים עושים שירות גדול לכדורגלן הישראלי דווקא בכך שהם מסרסים אותו. הם סופגים עבורו את האש ומאפשרים לו את החסד שבהיעדר החשיפה. הנחת המוצא שלפיה הכדורגל שלנו יכול להיות הרבה יותר טוב אם רק יושלו מעליו השלשלאות הטקטיות, נותרת כהנחת יסוד שלא עומדת למבחן המציאות שלא בהכרח היה מיטיב עימה. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לכדורגלן הישראלי זה לא שיציבו אותו במערך 5־4־1 ויאמרו לו להעיף לקצה השני של המגרש כל כדור שנקלע לרגליו, אלא שיגידו לו, "שלומי, שון, ליאם - אתם כוכבי כדורגל, לכו תראו לי ולעולם מה אתם יודעים", רק כדי לגלות שזה לא הרבה.
הרי את מה שמציגים כ"כדורגל הגנתי" אפשר להציג גם, פשוט, כהיעדר איכות. משחקים בין מ.ס אשדוד להפועל ת"א נראים כמו שהם נראים לא בגלל שמישהו כפה על הראשונה מערך שכזה ועל השנייה מערך אחר, אלא בגלל שזה, בגדול, מה שהן שוות. זה רק הניסיון שלנו למצוא לכל דבר אחראי, וחוסר יכולתנו להבין שהשיעמום הזה הוא רוב הזמן מה שאנחנו שווים, שמובילים אותנו לתלות את האשמה במישהו שהחליט על בלם אחד יותר וקשר אחד פחות. לקראת עונת 2023/24, אפשר לבקש מהמאמן הישראלי רק דבר אחד - תן להם את מה שהם רוצים. לא כי זה יעשה לך טוב, אלא כי זה יעשה להם רע. תשחק התקפי, ואולי אז לא תהיה ברירה אלא למצוא אשמים אחרים.
וגם: לא תדבר על שופטים רגע אחרי שאמרת את המשפט "אני לא רוצה לדבר על השופטים"
פורסם לראשונה: 07:25, 24.08.23
