אתה מסתכל על סרטוני האירוע מנתב"ג. רואה את אוהדי מכבי ת"א ומכבי חיפה. את אוחזי המקלות. משליכים, מתעמתים. ושואל את עצמך – מה, למה, איך זה יכול להיות?
ואתה מתבייש. וכועס. כי זה לא רק האלימות, וזה לא רק הבלי ההבלים שבהם הם מעסיקים אותנו ואת המשטרה, זה גם ובעיקר רמת הניתוק הבלתי נתפסת. מה, האנשים האלה תיירים? מה הם לא חיים כאן, בארץ המדממת הזו? הם לא רואים מה הולך סביבם? ואתה מנסה להבין. שתי קבוצות שניצחו, על מה יש להתקוטט. ובכלל, מה יכול להצדיק מריבה בימים כאלה?
עימותים אלימים בין אוהדי מכבי חיפה ומכבי ת"א
( סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)
ואתה מציץ שוב בסרטון, כמו בזירת תאונה. צהובים נגד ירוקים, בשער הכניסה לישראל, מתעמתים. רואה רגעים נטולי פרופורציות, רגעים חשוכים, רגעי הבזק מימים אחרים. ואתה שואל, מה, הם לא מבינים שישראל אחרת נולדה כאן? לא קולטים שהשתנו הזמנים? שכולנו עכשיו יחד, מצופפים שורות? מה הם לא מבינים שצבע חולצה כבר לא אמור לחצוץ בינינו, כי לכולנו אותו צבע, כי כולנו ג'ינג'ים־כתומים כמו משפחת ביבס, כי כולנו ירוקים-צהובים כמו דגל גולני, כי יש אויבים אמיתיים?
ואתה שוב מתבייש. ושוב כועס. ומבין: התמונות מנתב"ג – מבחינה מטפורית – זה כמו לעמוד על דשא, לקחת צעד אחורה, להסיר ידיים משלט. רק שזה לא כמו השלט ההוא של מכבי חיפה, פה כתוב שאנחנו בוחרים להיות אחים. שיש חוזה חדש בינינו. שאנחנו הולכים ומשתנים.
ואתה שוב מציץ בסרטון, בפעם האחרונה. אומר לעצמך, ראבק, הם לא מבינים שגם ככה לאף אחד פה אין יותר מדי חשק לכדורגל? שלכדורגל שלנו אין זכות קיום כמשחק נטו בימים כאלה? ושהוא כאן קודם, ובעיקר, כדי למלא צרכים פנימיים־הכרחיים בתוכנו: לרגש, לאחד, לשדר שגרה. בטח לא מקלות וקטטה.
נכון, בשביל האירוע הזה זה כבר מאוחר מדי. ועדיין, לא מאוחר לקחת צעד קדימה. להניח מוטות. להחזיק חזק בשלט. בשתי ידיים. להבין טוב־טוב מה כתוב בו. ולהיות ירוקים-צהובים.
