אחרי 16 ימים משכרים (ומשקרים) בחסות המשחקים האולימפיים בפריז, הגיע הזמן לנחות על קרקע המציאות. למה משכרים? כי אי־אפשר שלא להתבסם מצפייה בספורט ברמה הכי גבוהה שיש. תניחו רגע בצד את הכדורגל, הכדורסל והטניס, שמהכוכבים שלהם אנחנו נהנים גם ביום־יום. זה פשוט תענוג לחזות במשחקי כדוריד, כדורעף וכדורמים מהטופ העולמי, קרבות טניס שולחן, סיוף, בדמינטון ואיגרוף בהשתתפות ספורטאים עם יכולת אישית גבוהה וסיפורי חיים מרתקים - שלא לדבר על הג'ודאים, המתעמלים והגולשים שלנו שעשו לנו הרבה נחת.
ולמה משקרים? כי היה קל מאוד להתרגל לכל הטוב הזה, אבל הוא קצר מועד, זמני, בר־חלוף. עד שהתמכרנו לחומר המצוין הזה, צריך עכשיו להיגמל ממנו ולשוב לצרוך את המרכיבים שאנחנו רגילים אליהם - והם לא תמיד משובחים. נכון, עדיין יהיו לנו את ליגת האלופות, משחקי ה־NBA והיורוליג, טורנירי הגראנד־סלאם בטניס ואפילו תחרויות אתלטיקה איכותיות פה ושם, אבל התפריט הבסיסי שלנו, הלחם והחמאה, יהיו שוב ליגות הכדורגל והכדורסל המקומיות שהן, איך לומר זאת בעדינות, לא מהמשובחות שיש. וזו לא רק הרמה, אלא בעיקר כל הגועל נפש מסביב. הגזענות וחוסר הסובלנות ביציעים, האלימות של וכלפי אוהדים, מופעי הפירוטכניקה המסוכנים ובעיקר ההתנהלות השכונתית.
האמת היא שהספורט הישראלי ניסה להביא קצת מהשכונתיות גם לאולימפיאדה - ההרחקה המפתיעה של רוי רביבו והחמצת הגמר של אנסטסיה גורבנקו, בחסות ההתאחדות לכדורגל ואיגוד השחייה - אבל בסך הכל הוא עמד בכבוד במשימה, ואין כמו התוצאות כדי להעיד על כך.
רוב הזכיות במדליות היו צפויות, כי הן תוצאה של עבודה קשה ונכונה לאורך שנים, אז למה אי־אפשר להעתיק את ההצלחה גם לכדורגל שלנו למשל? כל הספורטאים שזכו במדליות (וגם אלה שאיכזבו ולא עמדו בציפיות) אמרו בראיונות שאחרי שהם עבדו קשה בשביל זה והודו לאנשי הצוות שליוו אותם. אבל גם כל כדורגלן שמבקיע שער בליגה או כדורסלן שקלע יותר מעשר נקודות מציינים כמה הם עבדו קשה באימונים ומסרו תודות למאמן, לבעלים, לקהל הנהדר ולאיש המשק המיתולוגי, שבלעדיהם הם לא היו מגיעים עד הלום.
2 צפייה בגלריה
תום ראובני עם מדליית הזהב. המדליות הן תוצאה של עבודה קשה
(צילום: Norbert Scanella, רויטרס)
זה נכון, אבל אין מה להשוות בין עבודה קשה של מתעמלת אמנותית ששמה את החיים על הולד והקדישה את עצמה לאימונים הסיזיפיים או גולש שעזב את בית הספר ועשה בגרות אקסטרנית כדי לגור קרוב לים, לבין כדורגלן שמתאמן שעתיים־שלוש ביום ועוד מספיק לצאת בערב לבלות עם חברים. והתוצאות? מדליות אולימפיות לעומת הדחה בשלב הבתים.
מצד שני (תמיד יש צד שני), אי־אפשר לאכול כל היום קצפת ודובדבנים. צריך גם את הלחם והחמאה (או במקרה שלנו, מרגרינה). אנחנו צריכים את ההתרגשות הבסיסית של אהדה לקבוצה שלנו, זה באמת מה שמרטיט לנו את הלב. עם כל הכבוד לסלים של סטף קרי, אין כמו הטבעה של רומן סורקין או תומר גינת. ושער ניצחון של הקבוצה שלנו, אפילו אם היא בליגה ג', יעיף אותנו לשמיים יותר גבוה מקפיצה במוט של מונדו דופלנטיס. כי זה שלנו.
פורסם לראשונה: 01:30, 13.08.24
