שגיב יחזקאל הפך לסמל ישראלי תוך פחות מיממה. עד אתמול (ראשון) הוא היה כדורגלן לא מאוד מוכר למי שאינו בקי ברחוב הספורטיבי, אבל אז הוא כבש שער במדי קבוצתו הטורקית אנטליהספור, וחגג אותו כשעמד מול המצלמה והצביע על הכיתוב שעל התחבושת בידו, "מאה ימים, 7 באוקטובר" לצד מגן דוד. התמונה הזאת תשנה את חייו.
בתחילה בטורקיה כלל לא הבינו את גודל המעשה - עד כדי כך שקבוצתו שיתפה את התמונה ברשתות החברתיות שלה. גם הקהל במגרש לא הבחין כשהוא כמובן חגג את השער של הישראלי. אבל מהר מאוד החלה סערה ברשתות החברתיות, הפוסט הוסר והקבוצה הודיעה באופן רשמי על השעייתו בגלל המעשה שלדברי נשיא המועדון היה נגד "הערכים של הקבוצה".
ריאיון עם שלומי ברזל, דובר ההתאחדות לכדורגל
(צילום:חגי דקל)
מאז, כדור השלג התגלגל, כששר המשפטים הודיע על פתיחת חקירה ומאוחר יותר יחזקאל נעצר. עולמו התהפך ברגע אחד - כשבזמן הזה, בארץ הקודש הוא הפך לסמל לאומי. הציבור בישראל מחפש כל הזמן כאלה בימים שבשגרה, ובטח בימים קשים של מלחמה.
יחזקאל, רק בן 28, גיל שיכול להיחשב אטרקטיבי מאוד לכדורגלן, עבר לטורקיה בערב ראש השנה. ממש ככה באמצע ארוחת החג הגיע לסיכום עם אנטליהספור ששילמה עבורו כ-800 אלף אירו להפועל באר-שבע. עבור אוהדי באר-שבע וכותב שורות אלה, זאת הייתה אבדה ספורטיבית קשה. יחזקאל היה שחקן שולי - עד שהתפקיד שלו במגרש השתנה, מחלוץ למגן ימני - שינוי שהביא אותו לנבחרת ישראל.
המעביר לטורקיה שיפר את תנאי השתכרותו של יחזקאל, מקצת יותר ממאה אלף אירו בעונה בהפועל באר-שבע ליותר מחצי מיליון בטורקיה. מי שיודע מספר שיחזקאל התרגש מאוד מהמעבר לטורקיה, ולא היסס. הפוך - הוא החליט בין רגע לעבור. מאז הטבח הנוראי של חמאס ב-7 באוקטובר יחזקאל וחברו הישראלי לקבוצה, רמזי ספורי, נקרעים בין הכדורגל לחיים עצמם.
כך למשל הוא וספורי ביקשו להיעדר ממשחק קבוצתם כי ידעו שייערך טקס להרוגים בעזה בתחילת המלחמה. את הגול הראשון שלו מאז המלחמה בטורקיה הוא חגג כשהתפלל לבורא. היה זה רגע סמלי ויפה. אף אחד לא ציפה מיחזקאל לחגוג שער עם הצדעה לחיילי צה"ל כמו שעשה לידור כהן בתאילנד. אף אחד גם לא ציפה ממנו לשיר את התקווה כמו דני אבדיה ב-NBA. או שיעלה ללא הפסקה חומרי הסברה ישראלים לרשתות כמו מנור סולומון באנגליה. כי טורקיה זאת טורקיה.
גם בפוסט שהעלה אחרי השער שכבש בתחילת המלחמה - יחזקאל, כך נראה, היה מודע היטב לבחירת המילים. "בכל שניה של המשחק חשבתי איך אני משמח את המדינה שלי", כתב, ונמנע משימוש במילה ישראל או חלילה בדגל הכחול-לבן.
אבל אז, אתמול, כשהמדינה מציינת מאה ימים לחטיפת אזרחים חפים מפשע על ידי ארגון טרור - יחזקאל שם את המדינה והערכים שלו לפני הכסף הגדול וגם לפני הקריירה שלו. אנשים מעוררי השראה, כאלה שהופכים לסמלים לאומיים, זוכים בתואר הלא רשמי שהחברה מעניקה להם ברגע אחד. הרגע הזה שבו הם מוותרים על משהו אחד גדול מטובתם האישית - לטובת הכלל. לטובת הערכים.
מעבר לסיוט הלילי שעבר במעצר בטורקיה, יחזקאל עלול לשלם מחיר כבד בקריירה שלו: הטורקים יכולים להקשות עליו מאוד ולהערים קשיים במכירתו לקבוצה אחרת. הוא יכול לעבור תלאות שיושיבו אותו די הרבה זמן מחוץ למגרש, עד שארגוני הכדורגל באירופה יחליטו לפעול.
יחזקאל לקח סיכון גדול לטובת מה שהוא מאמין בו, ובכך הפך לסמל לאומי. כזה שגם אם יחזור לשחק בישראל - ספק אם יש אוהד כדורגל אחד שירצה לקלל אותו. ולא משנה כמה שערים הוא יבקיע נגדו.
