קבוצה זה עד המוות. זה בעיקרון נכון. רק שבמקרים חריגים לאהבה הזו אין גבולות זמן ומקום.
בית העלמין של קיבוץ עין המפרץ.
ממבט אווירי, זווית הרחפן, או הענן שעליו ישב עידן, אפשר היה לראות אוקיינוס אדום של ראשים. חובשי כיפות או כובעים, שלובי ידיים, על הגב מספרים. כמו נמלות אש עומדים או בצפיפות נעים.
הלוויתו של עידן רז אוהד הפועל ת"א
(הלוויתו של עידן רז אוהד הפועל ת"א)
הלוויה האדומה קראו לרגע הזה.
זו לא הייתה הזווית שבה עידן רז נהג לפגוש את האדומים שלו. במשחקים הוא עמד תמיד בתחתית יציע חמש, ליד השרופים, באזור התופים. הוא ידע איפה באמת המופע. עידן רז היה המשוגע במקהלה.
רק שעכשיו, כשהביט מגובה הענן כיצד מורידים אל חלקת הקבר את הגוף האדום שבו התגורר עד לאחרונה, מקהלת האלפים, כאילו מעצמה, פתחה בשירה.
"לעולם לא תצעדי לבד", אתי רז, אמא של עידן, משחזרת עכשיו, בשירה חרישית, את הימנון האוהדים ברגע ההוא, שהיה גם מרומם וגם מכווץ. שנגד הטבע תחושות סותרות התגודדו בו בכפיפה.
"כולם שרו", אתי מתארת איך עמדה שם עם עין אחת מחייכת, אחת בוכה, "ואתה מרגיש חיבוק.
ואתה מרגיש כוח. ואהבה. אתה מרגיש שאתה לא לבד בכאב. שמישהו מצליח להחזיק אותך בבור הזה. ולעולם", היא דומעת עכשיו, "אני לא אשכח להם את זה. אני לא יכולה לשכוח".
החולצה האדומה של הפועל תל אביב נמצאה במוצב בו נהרג סמ"ר עידן רז ז"ל
(צילום: שמוליק דודפור)
זה לא הסיפור המוכר על ילד שיורש קבוצה מסבא; ועכשיו לטוב ובעיקר לרע נתקע. את הפועל ת"א עידן בחר. היה שם אחד, ברגע הרה הגורל ההוא, שכיוון אותו. אורי אשל קוראים לו. אוהד הפועל שרוף, שהגיע לקיבוץ עין המפרץ לשנת שירות. עידן בן ה-12 היה אחד החניכים שלו. ילד היפראקטיבי, קשב וריכוז, בלגנים, מה שתרצו.
מישהו רוצה לבוא למשחק? אורי שאל יום אחד בווטסאפ של החניכים. הוא לא זוכר נגד מי הפועל שיחקה אז, או כמה יצא. הוא רק זוכר שעידן קפץ. ושמאז זהו. הילד מהצפון נדבק. נדבק ברמה שמאז לא פספס משחק, לא כדורגל ולא כדורסל, לא בית ולא חוץ. נדבק ברמה שמאוחר יותר, בצבא, הנדס שמירות כדי להגיע למשחקים. נדבק ברמה של בן 12 שמחפש טרמפים. "90 אחוז מהמאמץ שלו בתור ילד היה איך הוא מגיע למשחקים", אורי צוחק.
עשית לו בלבלה, אני אומר. "כשאתה אוהב משהו כל כך חזק, כשכל כך אכפת לך ממשהו, זה הדבר הכי טוב בעולם", אורי מציין, ואז נזכר איך השנים האחרונות שלהם נעו ממחצית למחצית, אז הם תמיד היו נפגשים, מנצלים את הרבע שעה כדי להתלונן על הפועל, ואז להתעדכן אחד בחיי השני. ותמיד, אורי נזכר, עידן היה צרוד משירה ומחזיק ביד שקית מרצ'נדייס שהיה מחליף עם אחרים. מדבקות, חולצות, צעיפים.
אמא אתי אומרת שמחולצות האספנות היא יכולה להרים מוזיאון בעשרות אלפי שקלים. "עידן היה שקוע בסחר-מכר. את כל המשכורת הצבאית הוציא על הפועל", אומרת.
"תמיד היינו צוחקים, 'מה אתה משקיע, נוסע באוטובוסים, רכבות, הם כל הזמן מפסידים'. הוא היה אומר, 'אמא את לא מבינה. זה לא משנה שהפסידו. הפועל זה לב'".
***
פגה שבדרום העוטף.
אולי שמעתם על גבורת הלוחמים במוצב.
הלב הכי אדום של הפועל היה שם על משמרתו בבוקר ההוא, כשהיקום שלנו התהפך. כשמאות טרוריסטים של החמאס פשטו על המוצב ופגשו פנים אל פנים את הגולנצ'יקים של גדוד 13.
לפעמים ברגעי גורל כאלו, כשעתיד אומה שלמה עומד להכרעה, כדאי שיהיה שם מישהו כמו עידן. כי כמו שהיה טוטאלי להפועל, אתי אומרת, הוא היה טוטאלי לחברים, לגולני, לצבא.
כ-11 שעות ארכה הלחימה. 14 גולנצ'יקים נפלו על משמרתם. המוצב נשרף כמעט לגמרי. מחפציו של עידן לא נותר הרבה מלבד חצי דיסקית - ועוד משהו.
חודש לערך לאחר השבעה באוקטובר, בתוך מוצב הגבורה שלא נכבש, נמצאה חולצה אדומה. כתמי דם עליה. אתם יודעים של מי הייתה.
יש דברים שלא ניתן להסביר, אתי אומרת, ואז קובעת שיש פה מסר מלמעלה. "אדום זה צבע הלב", מוסיפה.
בדיוק מחר, אי שם, בקיבוץ עין המפרץ, ייחנך מגרש כדורגל. הוא ייקרא על שם אחד, היפראקטיבי, שמגיל 12 נסע בטרמפים אחרי האהבה. וייחנך על ידי אחת, קבוצה אדומה, שתשחק נגד קבוצה של משפחה אחרת, זו של גולני. "הכדורגל הציל את עידן, עכשיו נחזיר לילדים אחרים", אתי מסבירה.
ואם מעל אותו מגרש, או מעל בלומפילד, תראו ענן, שממנו משתלשל צעיף אדום, תדעו: קבוצה זה עד המוות. זה בעיקרון נכון. רק שבמקרים חריגים לאהבה הזו אין גבולות זמן ומקום.
- מתוך הספר "לעולם לא תצעדו לבד", שמציג את סיפורם של אוהדות ואוהדי הפועל ת"א שנרצחו, נחטפו ונפלו ב-7 באוקטובר ולאחר מכן
