בחודש שעבר מלאו מאה שנה לפטירתו של אליעזר בן־יהודה, מחייה השפה העברית, שהביא לעולם מילים כמו גלידה, מדרכה, רכבת וגם אופניים, אולי בהשראת הטור דה פראנס שיצא לדרך כבר ב־1903. ואולם, מכיוון שבשנת מותו, 1922, הספורט בארץ היה עדיין בחיתוליו, את החייאת שפת הספורט העברי (או יותר נכון בריאתה, אני לא זוכר שבתנ"ך שיחקו כדורגל חוץ מאשר בפסוק בספר תהילים, שבו הרים אלוהים קרן לעמו) נאלצו כבר לעשות אחרים.
לכבוד יום השפה העברית, שנקבע ליום הולדתו העברי של בן־יהודה (כ"א בטבת) ומצוין היום בבתי הספר, הגיע הזמן לבחון גם את מצבה של העברית הספורטיבית. יחד עם הכדורגל והכדורסל עלו ארצה בחלק הראשון של המאה שעברה גם המונחים הנלווים אליהם, באנגלית כמובן, אבל נמצאו להם מהר מאוד גם המילים בעברית. הראשונים שהרגישו בזמנו בחסרונן היו העיתונאים בתקשורת הכתובה, שהיו צריכים לתאר את האירועים במגרש ולהעביר אותם לדפי העיתון. וכך, האופסייד הפך לנבדל, הגול לשער, הפנדל לכדור עונשין, הליינמן (עם חניית ביניים אצל הליימן) לקוון, הריבאונד לכדור חוזר והלייאפ לצעד וחצי. רק עם התרגילים בכדורסל יש לנו עדיין בעיה. ה"חסום והתגלגל" לא תפס כתחליף ל"פיק אנד רול", וגם התרגום העברי ל"בוקס אנד וואן" עלול להיות מסובך ולא קליט.
בשנות ה־40 וה־50 עוד נעשה שימוש משולב בעברית ובלועזית, אבל בהמשך שפת הקודש השתלטה על התקשורת הכתובה, שגם המציאה מונחים משלה. אחר כך הגיעו שידורי הרדיו, בעיקר ב"שירים ושערים", שהוסיפו עוד נדבך לשפת ספורט. השדר העביר את חוויית הצפייה לאוזנו של המאזין, ולשם כך הוא היה צריך לקשט את השפה. כמה פעמים אפשר להגיד בשידור בעט לרשת או רץ עם הכדור, צריך להוסיף הרשית, השחיל לחיבורים, שיחרר טיל, כידרר, סיבסב ועוד.
ואז הגיעה הטלוויזיה. הצופה כבר לא צריך שיתארו לו את האירועים, הוא חוזה בהם במו עיניו, אבל עדיין יש שדרים שמתעקשים לרדת לפרטי־פרטים ולספר לנו כל דבר שעובר על המסך. אחרים מפציצים לנו את המוח עם נתונים סטטיסטיים, שנכנסים מאוזן אחת ויוצאים מהשנייה, כי כמה אפשר לקלוט ברגע אחד. ויש את אלה שצועקים את מרכולתם, כדי לרמוז לנו שמדובר ברגעים דרמטיים, אבל זה כבר סיפור אחר. הכי מעצבנים הם אלה שטועים במינוחים, וכאן אנחנו חוזרים לשפה העברית.
הטעויות
רוב המונחים האנגליים בספורט זכו לתרגומים עבריים, אז כדאי לשמור עליהם. הנה כמה טעויות אופייניות:
מחצית. משחק הכדורגל מחולק, כידוע, לשני חלקים: מחצית ראשונה ומחצית שנייה. ומה יש ביניהן, עוד מחצית? לא, זאת ההפסקה. באנגלית קוראים לזה HALF TIME, ובעברית הפסקה או הפסקת המחצית, למי שמתעקש.
פנדל. באנגלית קוראים לזה PENALTY KICK, בישראל המונח קיבל הטייה יידישאית ונקרא פנדל – ואחר כך תורגם לבעיטת עונשין או כדור עונשין. הבעיה היא שיש כאלה שקוראים לכל כדור חופשי בעיטת עונשין, גם לכאלה שנפסקו מחוץ לרחבת העונשין. בקיצור, בעיטת עונשין היא רק פנדל.
ניצח את המשחק. נכון שבאנגלית אומרים WIN THE GAME, אבל זה לא אומר שצריך לתרגם את המשפט מילולית. בעברית מנצחים במשחק ולא את המשחק. מנצחים את הקבוצה היריבה. אם האנגלים היו רוצים לומר "ניצח את המשחק" זה היה DEFEAT THE GAME, אבל לא לזה הם מתכוונים.
פתח על הספסל. כאשר שחקן פותח במשחק, הכוונה היא שהוא בהרכב הפותח. על הספסל לא פותחים כלום (אולי רק את הפה על המאמן, אבל בשקט – שלא ישמע).
קלישאות מיותרות
מי שאמר ראשון את המשפט "אנחנו משחקים משבת לשבת" היה גאון. אחר כך, מרוב שימוש חוזר, הוא הפך לקלישאה חבוטה. ככה זה, יותר נוח לצטט מישהו אחר מאשר להמציא בכל פעם משפטים חדשים. אז הנה כמה קלישאות חדשות יותר, שמרבים להשתמש בהן:
שער העונה. כל טיל לחיבורים, בעיטה מרחוק שפוגשת את הרשת או מספרת לאחור, מקבלים משדרינו את הכינוי "שער העונה", או "אחד משערי העונה", או "מועמד לשער העונה", או "אחד המועמדים לשער העונה", ובדרגה הנמוכה ביותר "אחד המועמדים לאחד משערי העונה".
השער הקל בקריירה. גרסה של הקלישאה הקודמת, שמתייחסת להבקעת שער מקרוב לרשת חשופה. מה שנקרא, דרדל'ה. כאן זה הולך "השער הקל בקריירה", או "אחד השערים הקלים בקריירה", או "מועמד לאחד השערים הקלים בקריירה" וכו'.
שער עצמי אומלל. "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה". כך פתח הסופר הרוסי לב טולסטוי את הרומן שלו, "אנה קרנינה". האם כל השערים העצמיים אומללים באותה דרך? אולי כדאי שהשדרים יגוונו קצת כשהם מתארים שערים כאלה?
הלוך ושוב
דן יהב כתב בספרו "בעיטת עונשין", שעוסק בשפת הכדורגל בתקשורת ההמונים, שכ־25 אחוז מהביטויים שנלקחו משדות סמנטיים אחרים עוסקים בצבא ובמלחמה (בונקר, בליץ, בעיטת פגז וכו'). גם הספורט משאיל ביטויים משלו לתחומים אחרים, אבל השאלה היא מה קורה כשהם חוזרים למגרש הספורטיבי.
אלופים. המונח הספורטיבי הזה פרש כנפיים מזמן ומתייחס לכל פעולה מוצלחת שמישהו עשה בכל תחום, כולל ילדים שסיימו לאכול מהצלחת. הבעיה היא כשמשתמשים בו בצורה לא נכונה דווקא בספורט, והכותרת זועקת "אלוף" גם על מי שזכה במדליית ארד באיזו תחרות ג'ודו זניחה בבלקן.
הדקה ה־90. בנוסף לחברת התעופה שמשתמשת במונח הזה, כולם יודעים שהדקה ה־90 היא האחרונה לפני שמשהו מסתיים. אבל יש גם כאלה שלא מבינים בדיוק מאיפה זה מגיע, ושמעתי כבר אנשים, בעיקר פוליטיקאים, שמדברים על הדקה ה־99 – כי הרי 100 זה מספר יותר עגול. אז מה עשו חכמי פיפ"א במונדיאל האחרון? פסקו על תוספות זמן ארוכות במיוחד, ו"הדקה ה־99" לא נשמעת כבר כמו טעות.
