איזה מופלאות יכולות להיות דרכי הכדורגל המקרטע שלנו לפעמים, אה? קודם תנו לו בוסה רטובה. ובלחי השנייה.
עכשיו תקשיבו: בזמן שהמציאות המשתוללת גורמת לנו להתכווץ אל מרכז הארץ, להתרחק מהקצוות, משגרת את ההסברים שלה בכטב"מים, בנ"טים, בא לו הענף המטורלל הזה - שלא מתחשב בנסראללות, ולא בפוליטיקאים שאיבדו את הצפון, רק במסובבת ברשת - ומאלץ אותנו להיישיר מבט אל חבלי ארץ שזנחנו. כמו קורא תיגר. כמו מזכיר. כמו נותן שפיץ למתחולל סביבו. קחו רגע גוגל מאפס ליד. ליגת העל התפזרה לנו השנה בקטע טוב. ברחה לצדדים, מתחה איברים; מצאה את עצמה גם במקומות שבהם נותרו פחות אנשים, אבל יש יותר כדורגל.
נגיד קריית־שמונה. איתה בליגת העל, החל מסוף השבוע הקרוב, תשחק לראשונה גם עירוני טבריה. שתי אלו באות על חשבון הפועל ת"א והפועל פ"ת, נציגות המרכז. עכשיו תנעצו עוד שתי סיכות על המפה איפשהו באזור חיפה, אחת בשביל מכבי ואחת בשביל הפועל. תוסיפו סיכה לבני סכנין, ועוד אחת לבני ריינה, וקיבלתם שש קבוצות צפוניות. מי שמתעקש יכול להוסיף לרשימה על אחריותו גם את מכבי נתניה והפועל חדרה. בכל זאת, המושג צפון הגמיש עצמו לדעת לאחרונה.
משמעות כל הסיכות על המפה, בכל אופן, היא לא רק ליגה עם יותר ייצוג בצפון מכל אזור אחר בארץ. מדובר במפת כדורגל ישראלי ערכית, שוויונית, שמתנהגת הפוך ממפת המדינה המתכווצת שלנו. ובעיקר: שנותנת פייט למפת המציאות העגומה.
משרטטים את המפה מחדש
מה זה בעצם אומר? קודם שהספורט מנצח. זו תמיד סיסמה שתופסת מצוין, במיוחד בימים כאלה. שנית, שהכדורגל, בהשאלה מדברי ט. ברודי, משאיר אותך במפה; גם אם אתם חלק מקהל שמצא עצמו השנה מתגורר על בית מופגז מחוץ למפה. שלישית, יש פה איזה אחד, איזי שרצקי בקהל? קום, שכולם יראו אותך. את פרס ישראל על מפעל חיים הבוס של קריית־שמונה כבר קיבל לפני שנתיים. מאות מיליוני שקלים מכיסו הושקעו בפריפריה הרחוקה.
יחד עם קריית שמונה, לקבוצות הצפון יש ויהיה תפקיד שילך הרבה מעבר לכדורגל: בהנעת תרבות ואנשים; בסיוע של חיבור חלקי הארץ מחדש; בחיבור אוכלוסיות שהמציאות מרחיקה ביניהם. לא בלשרוק בוז לדיא סבע
עזבו את ההתנהלות שלו בכדורגל בשנים האחרונות. ההתערבויות וכל זה. זה לא העיקר. להשקעה שלו בעיר הצפונית היה אפקט של חיבור, כמעין קו רכבת, אל שאר המדינה. בחזונו, ככה כתבו השופטים שהעניקו לו את הפרס, הפך את המשבר בעיר למנוף לשינוי עת ביקש להפוך את הפריפריה למרכז מעצים.
הם לא חזו שהמבחן הגדול עוד לפניו. שבאוגוסט 2024 הקבוצה שלו תפתח עונה בליגת העל כנציגת חבל ארץ זנוח. כנוודת שלא יכולה לשחק ולארח באצטדיון שלה. אבל שמה, לכל מקום שתלך, יהיה תזכורת. והיא תסתובב לכאן ולשם כמו נושאת שלט גדול.
הם גם לא חזו שיום אחד שרצקי אולי יצטרך להשתמש בפלטפורמת הכדורגל שהקים בקריית־שמונה כדי לחבר מחדש. וכמוה, גם לשאר קבוצות הצפון יש ויהיה תפקיד שילך הרבה מעבר לכדורגל: בהנעת תרבות ואנשים; בסיוע של חיבור חלקי הארץ מחדש; בחיבור אוכלוסיות שהמציאות מרחיקה ביניהם. לא בלשרוק בוז לדיא סבע.
הכדורגל, לא רק אצלנו, הוא סוכן שינוי בעל עוצמה. חברתית, תרבותית, חינוכית, תודעתית. זה כוח הפופולריות שלו. כן, גם במדינה שמעת לעת מקבלת סימנים שהגנים שלה לא בהכרח מתרכזים ברגליים.
הקסם שלו, כשהוא פועל בעוצמה ולאורך זמן, יכול אפילו להפוך פריפריה למרכז. שלום אביטן ז"ל, אגדת הפועל באר־שבע, אמר פעם שקורה בהפועל ת"א הייתה שווה בשבילו כמו עשרה גולים בבאר־שבע. איזה פה היה לאביטן. לא פחות מהשמאלית שלו. ובכל מקרה, זו הייתה אמירה שבעיקר המחישה איך מרגישה פריפריה ספורטיבית. באר־שבע של אביטן הייתה מעבר להרי החושך. בת"א בעטו מיוחסים עם שלוש רגליים, וחמישה שרירי תאומים. זה היה הרבה לפני עידן אלונה ברקת. מישהו יכול להגיד כזה דבר עכשיו? כמה שווה היום קורה בבאר־שבע?
תעשו סיבוב בטבריה. יש שם לא מעטים שמעמיסים על הקבוצה שלהם ציפיות להזנקת העיר. כמה, בכנות, שמעו על המועצה המקומית ריינה לפני שהייתה שם קבוצת כדורגל?
ועוד לא דיברנו על הדור הבא. על החלומות שנפתחים לבני נוער מקצוות המדינה שפתאום יש להם מועדון ואולי הזדמנות בליגה שבה משחקים ערן זהבי, ליאור רפאלוב וירדן שועה. אז בצפון, בלי להתכוון, הכדורגל מנסה לעשות תיקון בכלים שיש לו. מסדר בדרכו את המפה; בזמן שבדרום הכדורגל נעצר בבאר־שבע. אבל רגע, יש לי ויז'ן.
דמיינו: הפועל שדרות אלופה
תעצמו רגע עיניים, נסו לדמיין חבורה משולהבת בצהוב עושה עכשיו הקפה סביב המגרש. קופצים, מתחבקים, בידיהם דגלים. "קבלו אותה", הכרוז מלהיט, "הפועל שדרות אלופת ישראל בכדורגל". תודו שהתרגשתם. בואו נגיד את זה עוד פעם: "הפועל שדרות אלופת ישראל בכדורגל".
נכון, קבוצה לא נהיית אלופת ישראל ביום. במיוחד אם היא בליגה ג'. זה תהליך, השקעה, חזון, אצטדיון ראוי, וכדאי שיהיה בסביבה איזה משוגע עם כיס עמוק כמו שרצקי. אבל בסוף, אם יקרה, איזה ניצחון זה יכול להיות בשביל כולנו? איזה מסר זה יכול להיות בשביל ילדי האזור? איזה חיבור משוגע ללב הישראליות? איזו אמירה?
ועכשיו, בחזרה למציאות, לעונת 2024/25. אל הכדורגל שלנו שדופק עכשיו בדלת. יש לו מסר: הוא בא לחבר אותנו. מצפון, הוא מבשר, תיפתח הטובה. לא תתנו לו בוסה?
פורסם לראשונה: 01:30, 22.08.24
