צפו: הביצועים של חלוץ הפועל באר שבע החדש
(ONE)
ה-0:1 של הפועל באר-שבע מול הפועל חיפה במחזור האחרון אומנם לא קידם אותה בטבלת ליגת העל (לפחות עד אשר יושלם משחקה החסר נגד בני סכנין), אבל הוא מיצב אותה בפסגה בטבלה אחרת. זה היה ניצחון הליגה השמיני העונה שהשיגה הקבוצה של אליניב ברדה במשחק חוץ מתוך תשעה משחקים. סך הכל השיגה באר-שבע מחוץ לביתה העונה 24 נקודות מתוך 27 נקודות אפשריות שמציבות אותה כקבוצת החוץ הטובה בליגה עם כמעט 90 אחוזי הצלחה. הבאה בתור היא מכבי חיפה עם 21 נקודות במשחקי החוץ, אך היא עשתה זאת בעשרה משחקים - אחד יותר מהדרומיים.
הנתונים הללו בהחלט מחמיאים, אך למעשה מעידים על בעיה בבירת הנגב. מתוך עשרת משחקי הבית שקיימה באר-שבע העונה היא ניצחה רק בחמישה, בעוד בשניים היא הפסידה ובשלושה סיימה בתיקו. 18 נקודות בלבד מתוך 30 אפשריות. באחוזים ההבדלים מדהימים: בחוץ עומדת הקבוצה על כמעט 90 אחוזי הצלחה. בבית המאזן צונח ל-60 אחוזי הצלחה בלבד. נראה כי אם החבורה של ברדה הייתה מצליחים לשמור קצת יותר על הבית בדומה ליריבות בצמרת - מכבי ת"א ומכבי חיפה (93 אחוזי הצלחה) - היא הייתה מסתכלת על שתיהן מלמעלה בפסגת הליגה, כשלבאר-שבע עוד משחק חסר.
מלבד מכבי חיפה, שהצליחה לנצח בתחילת העונה בטוטו טרנר, שאר הקבוצות שלקחו מבאר-שבע נקודות במגרשה הן לא חלק מחבורת הצמרת של הליגה. הפועל חיפה, סקציה נס ציונה ומכבי נתניה יצאו מבירת הנגב עם תיקו שהיה טוב מאוד עבורן, אך רע מאוד עבור המארחת, שרואה את עצמה כמועמדת לאליפות.
הנפילה במשחקי הבית
אסור לשכוח שעד ממש לא מזמן, הפועל באר-שבע הייתה אחת הקבוצות הכי ביתיות בליגה, לעיתים אפילו הביתית שבהן. זכור בעיקר הרצף המדהים של 51 משחקי ליגה ללא הפסד, שנפרש על 964 ימים מאז חניכת אצטדיונה הביתי בספטמבר 2015. באותן שלוש עונות היו לבאר-שבע 84 אחוזי הצלחה בבית בממוצע, כל כך רחוק מ-60 האחוזים שיש לה העונה. שלוש העונות האלה הסתיימו באליפות. במשחקי החוץ באותה תקופה עמדו אחוזי ההצלחה של הקבוצה על 71, מספר שנחשב גבוה מאוד, אך עדיין נמוך משמעותית מקרוב ל-90 אחוזי ההצלחה של הקבוצה העונה מחוץ לביתה.
הירידה לא הייתה בבת אחת, אך התוצאה ברורה: כל עוד הפועל באר-שבע לא משיגה את אחוזי ההצלחה שהיו לה בעבר בביתה, היא לא זוכה באליפות. העונה היחידה בה אחוזי ההצלחה במשחקי החוץ (43 אחוז) היו די דומים למשחקי הבית (46 אחוז) הייתה עונת 2020/21, אך חשוב לזכור שבאותה עונה נאלצה באר-שבע לארח מחצית ממשחקיה הביתיים בטדי בשל החלפת הגג בטוטו טרנר ולמעשה לא היה לה אצטדיון ביתי.
האווירה ביציעים לא כשהייתה
אז איך מסבירים את ההצלחה היתרה של הפועל באר-שבע במשחקי החוץ? ראשית, האווירה ביציעים שונה מאוד ממה שהייתה בשנים קודמות. אצטדיון מלא ב-16 אלף צופים זה מחזה שלא נראה כבר זמן מה במשחקי הבית של הקבוצה. גם כשהכמות כן מתקרבת למספרים האלה, מדובר במשחקים בהם אלפי אוהדים מתלווים לקבוצת החוץ. אי אפשר להגיד שהקבוצה לא עושה מהלכים כדי להגדיל את כמות הקהל הביתי. העונה הופעל מחוץ לאצטדיון מתחם "פאן זון" ייחודי עם הפעלות, דוכני אוכל ושתייה ואפילו מכירת בירות עם אלכוהול בהתאם לחוק.
אבל לא מדובר רק בכמות, אלא בתרבות של האוהדים, שבשנים האחרונות השתנתה לרעה. לא חסרות דוגמאות של מאמנים, שחקנים ואנשי צוות של יריבות שהודו בעבר שקבוצתם הפסידה בבאר-שבע בעיקר בגלל הטירוף שהקהל המקומי הכניס בשחקני קבוצתו. נכון, אוהדי באר-שבע עדיין מסוגלים לספק תצוגות מדהימות של תפאורה באמצעות המנואלה כמו לפני המשחק נגד לך פוזנאן בקונפרנס ליג או מכבי ת"א בליגה - אבל התמיכה שמקבלים השחקנים כבר לא דומה למה שהיה בעבר. אם עד לא מזמן האוהדים היו מעודדים במשך 90 דקות, היום אפשר להרגיש שרק 3,000 היושבים ביציע הדרומי מנסים לעודד לכל אורך המשחק. גם יושבי היציע הדרומי עצמו כבר לא פועלים כגוש אחד.
האווירה ביציעים עשויה להיות רעילה כשלשחקנים לא הולך מהרגע הראשון, וזה מקשה עליהם לתפקד. בכלל, יש מצד הקהל ציפייה שבאר-שבע תדרוס את יריבותיה מהרגע הראשון במשחקי הבית. כשזה קורה, הקהל מניע את השחקנים לתצוגת כדורגל כמו בניצחונות נגד התל אביביות. כשזה לא קורה, ופתיחת המשחק לא נראית טוב, האוהדים לא רק שלא עוזרים - הם מוסיפים עוד לחץ באמצעות קריאות בוז וקללות. אלו דברים שלא נראו ביציעי באר-שבע בעבר.
ומה קורה במשחקי חוץ? האוהדים שמלווים את הקבוצה בכל הארץ בדרך כלל נחשבים ל"שרופים", כאלה שילכו עם הקבוצה לכל מקום ובעיקר יעודדו בכל מצב. הם לא מצפים לראות קונצרט החל מהדקה הראשונה והם מקרינים סבלנות לשחקנים ולצוות המקצועי. זה משפיע גם מקצועית, כשבמשחקי חוץ יכול אליניב ברדה להעלות הרכבים ושיטות משחק מעט הגנתיות יותר, בידיעה שהוא לא יספוג על כך ביקורת מיידית מהיציע. ישנם גם שחקנים שמתקשים במשחקי הבית ופורחים במשחקי חוץ. הדוגמה הכי טובה לכך היא של יוג'ין אנסה, שעדיין מחפש את שערו הראשון בבית בעוד במשחקי החוץ יש לו שני שערי ליגה חשובים מאוד, והוא הצטיין גם בהפסד החוץ היחיד העונה, למכבי חיפה. מבחינת הקהל הרחב, אנסה הוא שחקן שכבר מזמן היה עדיף להיפרד ממנו וקשה שלא להרגיש את היחס הזה כלפיו ביציעי טוטו טרנר.
"כל אחד מרשה לעצמו לבקר"
אף אחד בהפועל באר-שבע לא יעביר ביקורת ישירה על הקהל. כמעט בכל מסיבת עיתונאים לפני ואחרי משחקים המאמן אליניב ברדה והשחקן שאיתו מפרגנים לאוהדים. אבל בתוך המועדון יש מי שאומר גם דברים אחרים. כפי שמתאר בכיר במועדון: "הקהל זה הכח שלנו, אבל חלק מהאוהדים שלנו נהיו מפונקים. הם חושבים שבכל עונה ובכל רגע הקבוצה חייבת להיאבק על האליפות ואם זה לא קורה, אז מדובר בכישלון. כל אחד מרשה לעצמו לבקר את אנשי המועדון ברשתות החברתיות והאווירה הזאת זולגת לתוך היציעים. האוהדים באים בדרישות גדולות ומצפים שהתקציב יהיה זהה לזה של מכבי חיפה ומכבי ת"א, אבל לא ממלאים את האיצטדיון כמו אוהדי אותן קבוצות".
מנגד, שחקן בכיר בקבוצה שולל את הטענות כלפי אוהדים: "אנחנו מודעים לזה שיש בעיה במשחקי הבית. אנחנו מנסים לעבוד על זה מבחינה מקצועית באמצעות צפייה בהרבה קטעי וידאו ולמידה. אנחנו גם סופגים יותר שערים במשחקי הבית, 11 שערים לעומת 6 בחוץ. כנראה שהרצון בבית להכריע מהר יותר את המשחקים, משפיע על זה שאנחנו פחות טובים הגנתית. בכל מקרה הקהל שלנו מדהים גם בעונה הזאת".
