גם במרחק של אלפי קילומטרים מהבית, נבחרת ישראל תזכה הערב (21.45) לרוח גבית מהיציעים באצטדיון פאנצ'ו בהונגריה. זה אמנם לא סמי עופר, טדי או בלומפילד, אבל תהיו בטוחים ששווייץ לא תרגיש שהיא משחקת במגרש ניטרלי.
אלפי ישראלים אמורים להגיע היום בשיירת מטוסים לבודפשט, חלקם של חברת אל-על, כדי לקשט את האצטדיון בכחול־לבן, בהם מאות ילדים מיישובי העוטף שהוזמנו לשני המשחקים (כולל מול רומניה בשבת).
"הילד מאושר לטוס"
הבאת המשלחת היא פרי יוזמה של ישראלים טובים שהחליטו לאפשר לילדים בריחה קצרה מהמציאות הקשה. "מאז תחילת המלחמה שנינו התנדבנו בתחומים שלנו. אני בישלתי ארוחות לאלפי אנשים והפרטנר שלי ניסה להתגייס חזרה ליחידת המודיעין שלו", מספר יהונתן שרביט (36), שף ויזם שעם חברו אברהם דרייזין, מנכ"ל חברת פארמה, הקים את פרויקט "ניצחון כחול־לבן".
"אבל אז נהייתה רוטינה, והתחלנו לבדוק מה אפשר לעשות. כשאישרו את קיום המשחק חשבנו על הקרנת ענק באצטדיון, וכשאישרו את הקהל אז הבנו שיש הזדמנות אמיתית להעניק להם אסקפיזם ואפשרות לגאווה לאומית, שישירו את 'התקווה' ויידעו שיש מדינה שלמה איתם. ילדים בלי בית, בלי חדר, בלי סביבה נורמלית. פתחנו חדר מצב והתחלנו לפעול בתחומים שלא מוכרים לנו. ההירתמות הייתה מדהימה. הראל סידרה ביטוחים לחו"ל, אל על סיפקה כרטיסים, משפחת ניסני דאגה למאות מיטות בבתי מלון – ותוך 14 יום אירגנו משלחת של 220 ילדים בני 9־18".
שליח "ידיעות אחרונות" ו-ynet להונגריה בדיווח לקראת משחקה של נבחרת ישראל נגד שווייץ
(צילום: עוז מועלם)
מיכל דותן (52) מנתיב העשרה שייכת לקבוצה אחרת של אוהדים שיגיעו עם ילדיהם. "באותה שבת שחורה קמנו בשש וחצי מהאזעקות, הלכתי לממ"ד עם דניאל בן השבע", היא משחזרת. "חזרתי להביא את הטלפון, ואז שמעתי רעשים. אחר כך הבנו שאלו היו היריות שרצחו את גיל תעסה, הקורבן הראשון. הרחנו ריח של שריפה, חשבתי שעצים עולים באש, אבל התברר שזה הגיע מהבית של השכנים, שכולם הלכו. למזלנו הרוח הסיטה את העשן מהממ"ד שלנו. דניאל ישן פעמיים ושיחק בטאבלט. יצאנו רק בחמש ורבע, ארזתי שתי מזוודות וכבר ידעתי שלפה אני לא חוזרת".
כמעט שישה שבועות שמיכל ובנה לא ראו את הבית ונחשבים לפליטים בארצם. "ואז קיבלנו הודעה שרוצים לקחת אותנו לחו"ל, וזה היה אושר גדול", היא מספרת. "דניאל מטופל על ידי פסיכולוגית. הוא עדיין לא מבין את הסיטואציה. הוא לא מבין למה היינו צריכים לדבר בלחש, ולמה אמא שלו פחדה. לפעמים, נגיד כשהוא לא אוכל, אני אומרת לו שאני אבטל את הנסיעה, ואז הוא מסיים את הצלחת. הנסיעה הזו היא אושר גדול עבורו, התאווררות". דניאל לידה צועק: "אני שמח מאוד, אני מאושר".
עכשיו לך תשחק כדורגל כשסיפורים כאלה יושבים לך בראש, ואתה כל כך רוצה להעניק מתנה לילדים האלו. למרות שאלון חזן ושחקני הנבחרת התעקשו לפני המשחק נגד קוסובו כי הציפייה מהם לייצג ולשמח את אזרחי המדינה היא כבוד גדול ולא עול, התברר מהר מאוד על המגרש שקיים פער בלתי ניתן לגישור בין המוטיבציה שלהם לנצח לבין היכולת שלהם לממש את הרצון הזה. הרגליים היו כבדות מדי. "זה ברור", אמר לי אחד מחברי המשלחת, "ורוב העבודה מאז הייתה בעיקר מנטלית. הפסיכולוג שלנו עבד שעות נוספות".
המחווה והדמעות
ובהקשר הזה, מסיבת העיתונאים בהשתתפות המאמן אלון חזן והקפטן אלי דסה הייתה מופע מרגש של פרופורציות. הם הבהירו שהמשחק הזה יהיה קל יותר מפני שהדשא יהיה טוב יותר, ובעיקר כי השחקנים כבר השתפשפו בקוסובו על הצפת התחושות. חזן הבהיר שהמשחק עצמו והגעה ליורו הם מטרה משנית. הוא הנמיך ציפיות. זה רק כדורגל, והתפאורה שלו היא הרבה יותר חשובה. לפעמים אומרים שיש משחק על חיים ועל המוות. אבל במקרה הזה, יש מדינה שנלחמת על החיים ועל המוות.
היום נראה איך הפסיכולוגיה של חזן תעבוד מול יריבה לא קלה. מה שברור הוא שכששחקני הנבחרת יסתכלו מסביב הם לא יראו מאות קוסוברים עוינים ששורקים בוז בהמנון. הם יראו ניצולי תופת, ילדים נטולי הורים, הורים נטולי ילדים, שבאו לחוש גאווה ולהראות לכל העולם שישראל פה, עומדת, גאה בסמליה.
גם חזן וגם דסה קיימו את מסיבת העיתונאים בגרון חנוק. דסה ביקש לעבור לאנגלית, והציג את הנעל של נווה שוהם בן ה־8 מבארי שנחטף עם בני משפחתו. "הנעל היא הדבר היחיד שנשאר מביתו, אנחנו נחכה לו פה שיחזור הביתה", אמר הקפטן בקול רועד ועזב בדמעות את מסיבת העיתונאים. באימון עצמו עלו כל השחקנים וצוות האימון עם נעל אחת כמחווה לשוהם.
המאמן אלון חזן המשיך: "הנעל של נווה היא עדות חיה מצמררת. מה שהורג אותי זו הידיעה שלחלק מהקורבנות אין שום זיכרון קטן. יש רגעים בחיים שבהם אתה לא יכול להסביר את הכאב שאתה מרגיש. עדיין אתה צריך להישאר שפוי ולהתעסק במה שאתה מתעסק ביום־יום. גם אם נעלה ליורו, עדיין הכאב ימשיך להציף את כולנו. הרגליים שלנו יהיו על המגרש, הראש שלנו במקום אחר, אבל הלב שלנו ימשיך לשרוף. החלום שלי תמיד היה לעלות ליורו, אבל עכשיו ברור לנו שזו עדיפות שלישית אחרי החיילים והחטופים. ברור לנו שאנחנו כבר לא נרגיש אושר של עלייה ליורו. אנחנו פה במשימה אחרת".
