פרישטינה היא מקום מוזר. אתה יוצא לשרוול המטוס וכרזה ענקית מקבלת אותך: "ברוכים הבאים למקום הנהדר של פרישטינה", ומתחת לה תמונת ענק של מרכז קניות חדש. היא מלאה בהיסטוריה, ומנסה כל הזמן להתחדש. ההיסטוריה שלה מלאה בדם וזעם הנקמה, אבל תושביה היו מאוד רוצים לשכוח הכל ולהמשיך קדימה.
זו לא עיר שבאה טוב בעין. עשרות צוענים מבקשים ממך ללא הפסק טובה, המוזיקה בוקעת מכל מקום, מקצתה אוריינטלית, מקצתה צוענית, מקצתה מערבית. עיר שמצד אחד רוצה להיות הכל ומצד שני לא סגורה על מה היא רוצה להיות. אפורה וצבעונית, מטה ליפול ומתחדשת.
דיווח מיוחד מקוסובו
(קרדיט: זאב אברהמי)
העיניים למערב. מדינת חסות של ארצות הברית. התרבות מחקה את האמא החורגת, המציאות היא מעין תרבות שכוללת יותר מ-95 אחוז מוסלמים באוכלוסייה. מדובר בזן מוסלמי אחר, מאוד חילוני, ולכן הרבה פחות פנאטי, ועדיין מדובר בהתנגשות של רצונות.
הערבוב הזה בא לידי ביטוי גם לגבי המשחק: קוסובו, למרות הדמוגרפיה המוסלמית המוחלטת שלה, כמעט ולא חוותה הפגנות פרו פלסטיניות או אנטי ישראליות. "היו שניים או שלושה אירועים", אמר לי קצין משטרה מקומי. "אבל לא היתה בהם שום אלימות. אפס".
הנבחרת מגיעה למלון בקוסובו
(ONE)
אבל בגלל ההרכב הדמוגרפי הזה, יש פה היערכות שיא לקראת אימוני הנבחרות ומסיבות העיתונאים מחר (שבת), ולקראת המשחק ביום ראשון (21:45). שיתוף פעולה ענקי בין מערכות הבטחון המקומיות לבין כוחות מיוחדים לאבטחת אישים שמגיעים מהארץ.
על הרקע הזה, ולמרות שמדובר על משחק ההזדמנות האחרונה של קוסובו להיצמד לישראל ולסיכויי ההעפלה, המשחק תופס חשיבות משנית בסיקור עליו בתקשורת.
האוהדים עצמם, אפילו השרופים, כבר הבהירו שהם לא מייחסים למשחק שום חשיבות פוליטית, אלא אירוע ספורטיבי גרידא. עוד נראה. בינתיים, אפילו החדשות מעזה הם אייטם שלישי או רביעי בחדשות המקומיות.
"ישראל כמעט תמיד הייתה טובה אלינו. קצת כועסים עליה שהיא לא גינתה את הפיגוע בצפון קוסובו לאחרונה, אבל אנחנו מתחברים לישראל הרבה יותר מאשר לפלסטינים, שמה שהם עשו זה בושה למוסלמים", אומר אראניט רמדני, מוכר בקיוסק של מוצרים לטלפונים ניידים. "אבל כל העניין הזה של המלחמה, הוא פחות נוגע לנו. כשיש לך את האויב הזה בצפון (מתייחס לסרביה ז.א) אתה קצת פחות מתעניין בבעיות מבחוץ. נבוא למשחק, יהיו 90 דקות, וכל אחד ילך לדרכו".
