אתה יכול להיות מכבי חיפה, או מכבי ת"א. או סתם ריאל מדריד. להעלות את דיירי קצה הספסל, במשחק גביע נגד קבוצה שאפילו גוגל לא מכיר; לבנות על זה שמול בלמים שכבר לא יקבלו הצעה מפתה, אפילו לא ממכבי אנטארקטיקה, ערן זהבי ישקם את הביטחון; ואתה יכול להיות זו שבצד השני של המתרס: הסינדרלה.
בשם כל הסינדרלות עלי אדמות אני כותב עכשיו. בשם הפועל קריית־אונו של 1990 שמליגה א' זינקה עד חצי הגמר, או בשם סקציה מעלות תרשיחא מליגה ב' שלפני עשור הדהימה את הפועל פ"ת, או בשם הפועל ר"ג שמליגת המשנה לקחה גביע אחרי שפיץ להפועל באר־שבע. אבל גם בשם שבורות הלב מליגה ג' שדפקו עקיצה וירדו לבונקר שנפרץ בדקה ה־120, או הובילו 0:0 וכבר דמיינו את המבזקים ב־CNN, אבל גמרו במפח נפש. בלשכב לצד החלומות על הדשא.
הסינדרלה של הגביע, כמו בלואו־קוסט של האגדות, באה יחפה. יחפה מיומרות. יחפה מציפיות גדולות מדי. היא לא מעזה לדמיין קונפטי. סביר שהכאפה מהמציאות תגיע. אז אולי עדיף שלא תבוא מגבוה כל כך. ובכלל, לסינדרלה יש מטרות משלה. כאלו שלא בהכרח מגיעות מעולמות הספורט וההישגיות. יותר מאזור הנפש.
נגיד מכבי יפו שאני אוהד. מועדון מפואר בכדורגל הישראלי, שירד מהבמה הראשית לפני שני עשורים וחצי. מה בסך הכל רוצים זקני הבולגרים, שאת שרשרת הכישלונות של הקבוצה מאז ימי בוחוס ג'וג'וסיאן אפשר לספור דרך כל קמט? רוצים להחזיר עטרה ליושנה, גם אם לשבריר רגע. רוצים הכרה. רואים שיראו אותם בתהילתם. כמו אז, בימי הבורקס פלוס איירן.
ברור שאם יתפלק ניצחון על הדרך, נגיד הערב מול הצהובים של מכבי, המועדון הכי מעוטר בארץ, ועוד בבלומפילד, ניצחון שיטריף את האם־אמא של הכדורגל הישראלי, אף אחד לא יכעס. כלומר, חייב להיות פה ניצחון. זה ה-DNA היפואי.
אז זה הסיפור של יפו. אבל לכל סינדרלה יש את השריטות והצלקות ההיסטוריות שלה. ובסוף, המשותף לכולן, מתוקף היותן סינדרלות, ויחפות, זה הרצון לקבל כפיים. זה הרצון לעמוד על במה, ולצעוק: אנחנו פה. רחוקים מלהיות פסיק בהיסטוריה. אנחנו ההיסטוריה.
