אומרים שכאשר בני זוג נמצאים יחד הרבה שנים הם הופכים דומים, כל אחד מסגל לעצמו דברים מהאחר, בין אם מדובר בהרגלים טובים או רעים. עם שבעה דייטים בשלוש שנים – שקול לזוגיות ארוכה בכדורגל נבחרות – ישראל וסקוטלנד לקחו משהו אחת מהשנייה, ובמשך זמן לא קצר אתמול זה נראה מצוין עבורנו. רק שבסוף, גם זוגיות רצינית מכילה שני אינדיבידואלים, ישויות עצמאיות שבשעת לחץ חוזרות לבסיס שלהן – וזה כבר הרבה פחות טוב לישראל.
הנבחרת הפסידה בסקוטלנד במשחק שלא רואים כל יום, שבו היריבה נראתה קצת ישראלית וישראל נראתה קצת לא ישראלית. המצבים הנייחים, החולי הקבוע שלנו, נראו אחרת במחצית הראשונה – שני השערים של הנבחרת היו ממצבים כאלה. עצירת פנדל של היריב? לא דבר שישראל עושה. לפני שנה סקוטלנד הבקיעה בכל חמש הבעיטות שלה מהנקודה הלבנה מול ישראל בפלייאוף ליגת האומות, ושוער הנבחרת האחרון שעצר פנדל במשחק הרשמי היה דודו גורש לפני... חמש שנים. לספוג מיד אחרי שכובשים? זה אמור לקרות לנו, לא להם. דברים קרו בדיוק להפך מהצפוי, וזה היה מצוין, עד שבישראל נזכרו שלנבחרת היו חיים קודם, עוד לפני שהכירה את סקוטלנד.
זיכרון גורלי
כשהזיכרון הגיע הוא היה קשה לעיכול, אינטנסיבי, וכזה שהריץ בראש את כל תולדות הכדורגל הישראלי, כמו אדם לפני המוות, כמו נבחרת לפני הדחה מהמוקדמות. מה היה לנו שם: תוספת זמן? יש. מצב נייח? יש. כיסוי רע בהגנה? יש. שלוש הצלעות של המשולש דרכו אפשר להציג את נבחרת ישראל. הפעם זה אפילו הציק עוד יותר, כיוון שהסקוטים עשו אותו מהלך כמו בשער האחרון כל המשחק – ג'ון מגין מרים ברגל שמאל, מסובב פנימה, קרוב לאופיר מרציאנו ולתוך רחבת החמש.
כך הסתיימה המחצית השנייה, הרעה. במחצית הראשונה היו דווקא המון דברים טובים. מעבר לבעיטה החופשית האדירה של ערן זהבי, אפשר היה לראות את ניר ביטון מחלק כדורים ארוכים טובים, את דור פרץ מראה נוכחות במרכז, מונס דאבור עשה לא מעט פעולות יפות בהתקפה, משחק הלחץ עבד לא רע, בעיקר בצד שמאל של סאן מנחם ומנור סולומון.
המקום הרביעי יותר ריאלי
כבר היו לישראל מחציות ראשונות טובות במשחקי חוץ, אבל המחצית השנייה תמיד הורסת. זו הייתה הפעם החמישית בעשור האחרון שבה ישראל כובשת ראשונה מול יריבה טובה בחוץ – לסקוטלנד קדמו קרואטיה, בוסניה, אוסטריה ושוב הסקוטים. גם אתמול, כמו בכל המקרים הקודמים, זה נגמר בהפסד – לא רק במחצית השנייה אלא בכל המשחק.
אולי זה הקצב הגבוה של המשחק, אולי המנטליות. בכל מקרה, ישראל הלכה אחורה וגם הייתה פחות חדה ופחות פיזית. היו מצבים, לדוגמה הנגיחה של זהבי לידיים של קרייג גורדון, אבל אחרי ששחקני הנבחרת ניצחו בלא פחות מ־68 אחוזים מהמאבקים במחצית הראשונה, נתון גבוה ומפתיע מאוד, במחצית השנייה המספר עמד על 58 אחוז לטובת הסקוטים דווקא. הבדל עצום.
אפשר וצריך לבוא בטענות על כך שווילי רוטנשטיינר לא משנה דבר, אבל לפחות בכל הקשור להכנה מראש הנבחרת עמדה טוב, כולל הכנה לפנדל של לינדון דייקס שבועט הרבה לאמצע (למרציאנו היו עוד כמה הצלות גדולות). מה שלא עבד טוב, כרגיל, זו היכולת ההגנתית. הפעם עופרי ארד היה הבלם שטעה יותר מכולם, ופרץ איבד את סקוט מקטומיניי בדקה האחרונה. יותר מזה, אפשר היה לראות דמיון בין שני השערים הראשונים שספג מרציאנו.
בשני המקרים קו ההגנה כלל חילופי מקומות. דסה היה בעמדת הבלם הימני בשער הראשון (ואבו־עביד מגן) ובעמדת הבלם המרכזי בשער השני (ביטון היה יותר ימינה). ההגנה לא סובלת רק מבעיות אישיות אלא גם קבוצתיות.
אז מה עכשיו? רוטנשטיינר לא ימשיך, יש להניח. מקום שני לא יהיה. מעבר לניצחון ישראלי באוסטריה הנבחרת תצטרך שהסקוטים יאבדו נקודות בשני משחקים, כששניים מאלה שנותרו הם מול איי פארו ומולדובה. יש יותר סיכוי שישראל תפסיד לאוסטריה ובסוף תסיים במקום הרביעי בבית. הריטואל הקבוע, חיים שלצערנו התרגלנו אליהם.
