בגלל המנטליות | גיא לייבה
כשמדברים על לוזריות בכדורגל, בדרך כלל מתכוונים לשחקנים ומאמנים גדולים שהפסידו בהרבה גמרים, כמו מיכאל באלאק או הקטור קופר, אולי חושבים על נבחרת הולנד של יוהאן קרויף. נבחרת ישראל היא לוזרית מסוג גרוע יותר - אלה עם רצף הפסדים מביך כמו דטרויט פיסטונס הנוכחית ב־NBA. לטניסאי שכושל ברגעי ההכרעה בגראנד סלאם קוראים לוזר, על מי שלא עובר את הסיבוב הראשון אף אחד לא מבזבז את הזמן, פשוט כי לאף אחד לא אכפת ממנו. נבחרת ישראל עוד צריכה להרוויח את הזכות להיקרא "לוזרית" באירופה.
רק אנחנו מודעים ללוזריות של נבחרת ישראל, שאר העולם רואה בנו נבחרת חלשה ושמח לקבל אותנו בהגרלות - גם באיסלנד חייכו כשקיבלו אותנו בחצי גמר הפלייאוף. ההרכב שאלון חזן עלה איתו בבודפשט כלל תשעה שחקנים מליגת העל, שחקן מהליגה הרוסית ושוער מאלופת סרביה. כל ה־11 של איסלנד משחקים בליגות טובות יותר, אז פלא שהנבחרת שלנו קרסה? עם כל הכבוד לכוכבי מכבי ת"א ומכבי חיפה, הם עדיין משחקים ומתאמנים בקצב נמוך משמעותית ממה שרגילים אליו בליגות בינוניות באירופה.
לנבחרת הנוכחית של חזן ובניון היו דווקא כמה ניצחונות חשובים שהושגו בדקות האחרונות, כמו מול אלבניה בליגת האומות ונגד בלארוס במוקדמות היורו. האופי הזה נעלם במהירות, אלבניה שהפסידה לנו בליגת האומות עשתה קמפיין מוקדמות מדהים ועלתה ליורו. האלבנים לקחו את ההפסד לישראל ולמדו ממנו, הם שיפרו את ההגנה - ניצחו את צ'כיה ופולין במוקדמות ועלו ליורו בסטייל. אצלנו אין תהליך של למידה מטעויות ואין גרף שיפור. נבחרת ישראל היא דמות מסיטקום - לא לומדת אף פעם מטעויותיה. לפחות בסיטקום הקהל צוחק, אוהדי הנבחרת בוכים בכל פעם מחדש.
אחת התכונות שהכי מאפיינות את הנבחרת היא יוהרה. אנחנו חושבים שליגת העל היא ליגה מעולה ואפשר לבסס עליה את הסגל של הנבחרת, אנחנו חושבים שהנבחרת חייבת לשחק בצורה התקפית בכל משחק ולא להתאים את עצמה ליריבה. זה לא הלך הרוח בצוות האימון, זה הלך הרוח הציבורי. אנחנו מאמינים שלא צריך לעלות מול איסלנד עם קישור מעובה, לא צריך להסתגר מול קוסובו בחוץ ולנסות לשחק על תיקו, המשך ישיר לזלזול בנבחרת דנמרק ב־1999. למה מי אלה יון דאל תומאסון ופטר שמייכל? למה מי זה אלברט גודמונדסון שצריך להתכונן אליו במיוחד? כולה שחקן שכבש עשרה שערים בליגה האיטלקית העונה. מול ישראל הוא כבש שערים סטייל מסי, בשער השלישי הוא פירפר את ההגנה שלנו. אני בספק אם המגינים ידעו איך קוראים לו בכלל. נבחרת ישראל לא מתכוננת ליריבות, הן אלה שצריכות לפחד ממנה. תחשבו על נבחרת לוקסמבורג או קזחסטן באות בגישה כזאת.
8 צפייה בגלריה
כבש עשרה שערים בליגה האיטלקית העונה - ובישראל מזלזלים. גודמונדסון
(צילום: Attila KISBENEDEK / AFP)
ההצלחות במונדיאליטו וביורו הצעירות הטעו אותנו לחשוב שבנבחרת הבוגרת נראה תוצאות מיידיות. ההצלחות בנוער היו פרי של השקעה של כמה שנים טובות, עם תוכניות מסודרות של ההתאחדות. לנבחרת הבוגרת בקמפיין הנוכחי לא הייתה שום תוכנית חוץ מהרבה ביטחון עצמי. זה הספיק לניצחונות דרמטיים על בלארוס ולנקודה מול רומניה בחוץ. כבר חגגנו את זה שיש לנו "אופי", זה היה שוב מסוג המקרים שבהם המילה "אופי" מחליפה את המילה "מזל".
מאז ההפסד מדברים לא מעט על אוסקר גלוך, אבל לאור התנהגותו הילדותית בסיום, בכלל לא בטוח שאלון חזן טעה כשלא שם אותו בהרכב. רגע לפני ששולחים את בניון וחזן הביתה ראוי לשאול מה כבר המאמן הבא יוכל לעשות. הוא יוכל לשפר את המנטליות של הכדורגלן הישראלי? לגרום לו להיות אחראי יותר? לכבד יותר את חולצת הנבחרת? רצף התקריות, משון וייסמן ועד גלוך, יחד עם היכולת החלשה, מעלה שאלות לגבי המחויבות של השחקנים - וזה לא נראה כמו משהו שמאמן חדש יכול לפתור. ווינריות לא מתחילה במגרש. כששחקנים יודעים שאף פעם האשמה לא תהיה עליהם, קל יותר להתפרק ולחטוף רביעייה במשחק מכריע. ממילא המאמן והמנהל המקצועי ישלמו את המחיר.
אם נסתכל על כל הנבחרות המובילות בעולם, נראה שיש שם דמות מקצועית חזקה שלא מחליפים כל כך מהר. גם הקבוצות המצליחות בכדורגל הישראלי בשנים האחרונות נבנו סביב מאמן חזק. אם זה ולדימיר איביץ' במכבי ת"א או ברק בכר במכבי חיפה. השחקנים שמרכיבים את הנבחרת כרגע הם לא ווינרים גדולים בנשמתם, שרק מחכים למאמן הנכון. אם הבעיה הייתה רק באימון ובניהול המשחק, אז לא היינו מפסידים בצורה כזו.
ווינרים אמיתיים מסתכלים על התמונה הגדולה ולא על כישלון נקודתי. עכשיו שולחים את בניון וחזן הביתה, בלי לתת להם עוד הזדמנות, בלי לתת להם להסביר. יאללה, בואו נחליף עוד צוות מקצועי, זה עבד היטב ב־54 השנים האחרונות. אומרים שתהליך לוקח זמן, אז צריך לתת עוד צ'אנס לבניון ולחזן.
בגלל ההגנה | ניר צדוק
הטעות הכי גדולה שעשה אלון חזן בהפסד לאיסלנד הייתה, כמובן, השארתו של אוסקר גלוך על הספסל. בהשוואה אליה גם הרעיון לפתוח בלי קשר אחורי טבעי דמה להברקה. במובן המיידי זו הייתה טעות כי חזן גרע מהנבחרת למחצית אחת את מי שהוא, אולי, השחקן הטוב ביותר שלה. זו הייתה טעות מבחינתו של המאמן, טעות מבחינתו של גלוך וטעות מבחינתם של שאר השחקנים מהקישור ומעלה.
אבל יש כמה שחקנים שמבחינתם זו לא הייתה טעות בכלל. למעשה, ספסולו של גלוך שיחק לטובתם - מדובר, כמובן, בשחקני ההגנה של הנבחרת, מהשוער והלאה, שמבחינתם הוצאתו של גלוך הסיטה את הדיון ובראה אשמים נוספים שחילקו את האשמה באופן מטיב מבחינתם. אם במשך שנים ההגנה היא עקב האכילס של הנבחרת, אז מול איסלנד פתאום היו גם כתף אכילס, יד אכילס, ראש אכילס.
החמצת הפנדל של ערן זהבי והאדום של רוי רביבו תרמו ליצירת נרטיב אלטרנטיבי ולפיו המשחק הזה נגמר כפי שנגמר בגלל דברים שהם מעבר לחולשת ההגנה. אבל לא תמיד ישנה החמצת פנדל, ולא תמיד הרחקה רשלנית, ובכל זאת אכזבות תמיד יש. מה גורם לכך? הגנום הספורטיבי הדפוק של ישראל? משהו בדנ"א שלנו שמוביל לכך שהניצחון הוא מאיתנו והלאה? אולי, אבל אלו דיבורים רוחביים שרוקדים סביב הבעיה במקום להצביע עליה. הסיבה העקרונית לכך נובעת ממקום שבו למאמן אין נגיעה או יכולת השפעה, וזו כמובן חולשת ההגנה. שם מאמן לא יכול לטעות ולא יכול לעשות הכל נכון - החולשה היא נצחית, בלתי ניתנת לתיקון, כזאת תחת מאמן אוסטרי במערך של שלושה בלמים או תחת צוות ישראלי בקו של ארבעה.
אם מבצעים חקירה בחיפוש אחר האקדח המעשן בתבוסה לאיסלנד, מוצאים שהפשע בוצע הרבה לפני החמצת הפנדל או ההרחקה, ובלי קשר לגלוך, שהנבחרת עלתה ליתרון גם כשישב במקום לעמוד. עבירות שטותיות, משחק נפל של שוער ברגע הכי לא נכון, כישלון חוזר במצבים נייחים - הכל מלווה את הנבחרת מאז ומתמיד, ולכך אין פתרון, וגם הפעם גרם לכך שיתרון 0:1 הפך בין רגע לפיגור 2:1.
הנבחרת הזאת לא מסוגלת לשמור על שער נקי גם אם חייה תלויים בכך, ובטח אם העפלה ליורו על הכף. הטעות עם גלוך ניתנת לתיקון, משום שגם אם מחליטים לא לפתוח איתו במשחק ספציפי, אפשר תמיד להקים אותו מהספסל. בהגנה אין מה לעשות. אין תבונה ואין עצה כנגד הכישרון הדל. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לקוות שההורים של שחקני ההגנה שהנבחרת זקוקה להם יצאו כבר לדייט. ככה, אולי בעוד 25 שנה יימצאו חמישה ישראלים שמסוגלים לשמור על שער נקי ברגע האמת.
בגלל האגו | צביקה נעים
קבלו תרגיל: תריצו את הקדנציה של בניון־חזן בראש ונסו להיזכר במשחק גדול, ברגעי כדורגל שנחקקים בתודעה, במפגן איכות ששידר דומיננטיות והתקדמות מקצועית. אם הצלחתם לספור ולהשלים אצבעות כף יד אחת, אתם משקרים לעצמכם (מצטער, גול מזליקי מבעיטת קרן לא נכנס באף קטגוריה).
לעומת זאת, אם תנסו לספור פרשיות, מאבקי אגו, פרצופים חמוצים, כעסים מיותרים והתנהלות קטנונית/נקמנית שמתרחשת במחשכים, אתם תידרשו לשתי ידיים חזקות שיסחבו את הסל העמוס לעייפה. רשימה מהירה וחלקית: דאבור נדחק החוצה מהנבחרת, סבע לא מוזמן וחזן מסתבך בהסבר מגומגם, אבו־פאני לא מוזמן וחזן שוב מגמגם, וייסמן כועס, וייסמן כובש ומקלל, וייסמן לא מוזמן לפלייאוף. אל דאגה, בפלייאוף יצליח הצמד בניון־חזן לספסל/לתסכל את גלוך, השחקן הכי טוב בסגל, וגם הוא יזרוק איזו מילה עצבנית בירידה לחדר ההלבשה. הנה לכם הישג, אפילו עם גלוך הצלחתם לריב.
והייתה כמובן פרשת החדר מול ערן זהבי. את קרב תרנגולי האגו הזה התחיל זהבי, אבל גם את המשבר הזה שאליו נקלעו שלא מרצונם, יכולים וצריכים היו המנהל המקצועי והמאמן לנהל טוב יותר ולא להשאיר את העננה החומצית והרעילה הזו תלויה מעל הנבחרת בחלקים ארוכים מדי של הקמפיין.
משהו בחיבור בין האגו העצום של יוסי בניון לבין האופי המרצה של אלון חזן יצר בנבחרת משהו שאולי אפשר אולי לכנותו "מוטציה נפשית", מה שפגע בהתנהלות ובתחושת הלכידות והמגויסות. או במילים אחרות הנבחרת תחת בניון־חזן הפכה לנרגנת, מרירה, הכי לא כיפית ומלהיבה שיש, כזו שמתעסקת יותר בפנקסנות ובחישות ופחות מספקת לנו רגעי כדורגל שיפילו לנו את הלסת. זה הורגש אצל הקהל, אבל מסתבר שגם בחדר ההלבשה. ובאין צוות מקצועי שניחן באינטליגנציה הרגשית שמתאימה לניהול אוסף כישרונות ואגואים בגדלים שונים, העסק רק הלך והחמיר. הנבחרת הפכה למעין סדנה לליבוי כעסים, חממה לתסכולים והאנרגיה על הדשא הייתה בהתאם.
בכל נבחרת ובכל קדנציה יש שחקנים מתוסכלים, משברים ומאבקי אגו. לא בכל נבחרת יש צוות מקצועי שמטפל בזה כל כך גרוע ומחריף את המצב.
בגלל העומק | משה מרקוס
אז מי האשמים בכישלון הנוכחי (והמי יודע כמה) של הנבחרת? שיעמדו בתור. רק רגע, לא לדחוף ולא לריב - יש מספיק אשמה לכולם. אלון חזן ישלם מן הסתם את המחיר ואחריו (ואולי אפילו לפניו) גם יוסי בניון, אבל הם לא האשמים הבלעדיים. המוני מאמנים ישראלים וגם זרים ניסו לפניהם להביא אותנו לטורניר גדול ונכשלו. כל המינויים לתפקיד המאמן הלאומי היו קונצנזוס לשעתם, אבל אף אחד מהם לא עמד במשימה. גם הניסיון של ראשי ההתאחדות לשנות גישה ולמנות מנהל מקצועי ותחתיו מאמן - תחילה האוסטרים ואחריהם הצמד בניון־חזן - לא הביאו אותנו לארץ המובטחת. אתם יודעים מה, גם המינוי הבא (בין אם זה יהיה ברק בכר או רוני לוי) יהיה קונצנזוס, אבל גם זה לא מבטיח כלום, כי הבעיה היא לא בראש הפירמידה אלא בבסיס שלה.
הקיץ האחרון הביא לכדורגל הישראלי הרבה סיבות לגאווה בדור הצעיר שלו, אבל אז, כמו שאומרים ב"משחקי הכס", הגיע החורף ואיתו האכזבה מהנבחרת הבוגרת. חזן את בניון ניסו לרכוב על גלי ההצלחה ולהקפיץ את גיבורי הנבחרות הצעירות לבוגרת, אבל מתברר שזה היה מוקדם מדי. התוצאה הייתה התרסקות כפולה, גם של הנבחרת הבוגרת וגם של הצעירה. אין לנו פשוט סגל מספיק רחב של שחקנים שימלאו את השורות לעומק ולרוחב. במדינות הגדולות יש עשרות אלפי כדורגלנים פעילים, ואין בעיה של אספקה סדירה של כישרונות. אנחנו מדינה קטנה וחסרת משאבים, וגם כאשר צומח לנו דור מצוין (והדור הצעיר הנוכחי הוא באמת מצוין) זה עדיין לא מספיק.
המועדונים הגדולים מספקים כל הזמן טאלנטים חדשים, ההתאחדות מפעילה מרכזי מצוינות בכל רחבי הארץ, ואת התוצאות אנחנו מתחילים לראות עכשיו - זה פשוט עדיין לא הגיע לנבחרת הבוגרת. הנבחרת האולימפית שתשחק בקיץ בפריז אמורה להיות הבסיס של הנבחרת לשנים קדימה. תשלובת של כוכבי המונדיאליטו (חלאילי, תורג'מן, רביבו, למקין, פיינגולד ואחרים) עם יורו הצעירות (גלוך, טוקלומטי, גאנדלמן ואחרים) ויחד איתם עוד כמה שחקנים בוגרים יותר (סולומון, גולדברג, דניאל פרץ ואחרים) אמורה להצמיח לנו סוף־סוף את הדור הנכון והבשל להצלחות.
בגלל הנעליים | יאיר קטן
בסופו של דבר, אלו הנעליים.
הגיע הזמן שנכיר בזה. קחו את כל הענפים שזכינו בהם במדליה אולימפית: ג'ודו, גלישת רוח, קיאקים, טאקוונדו, התעמלות מכשירים, התעמלות אמנותית. אנחנו נפלאים בענפים יחפים. רק תנו לספורטאי הישראלי לרוץ חופשי כמו ילד, לשכשך את הרגליים במים, לבעוט נקי במישהו. אלו חדשות מעולות לשחיינית הנפלאה אנסטסיה גורבנקו לקראת המשחקים בפריז.
הבעיה שלנו כאומה מתחילה כאשר צריך לנעול זוג נעליים. משהו משתבש והספורטאים שלנו מתחילים לפקפק בעצמם ולקבל החלטות גרועות. כבר כשהוא יושב בחדר ההלבשה ומתחיל לגלגל את הגרב במעלה הקרסול, מתחילה להסתובב לשחקן שלנו בבטן הרגשה שמשהו לא טוב עומד לקרות. ואז הנעל מתלבשת על כף הרגל, והוא קושר את השרוכים בזמן ששארית הביטחון העצמי נוטשת את גופו.
הנעליים שלנו הן לא הנעליים של אירופה. אלו, יש להם נעליים שמתאמנות בשלג מגיל שלוש. אלו נעליים שאוכלות נקניקיות חזיר לארוחת בוקר. הן בנויות אחרת ויש להן מנטליות חזקה, בלתי נשברת. גם אם תופרים אותן בסדנת יזע כלשהי באסיה, הן מאמצות את הזהות החדשה כאשר פותחים את הקופסה באיסלנד, בגרמניה, אולי אפילו בארה"ב ובאוסטרליה.
הנעליים שלנו מזרח תיכוניות ולא בנויות לעמוד בלחץ. כאשר מבקשים מהן להרחיק כדור, הן מוסרות אותו ישר לאמצע. כאשר דורשים מהן לתת מסירה מדויקת, הן מעיפות ליציע או מגלגלות החוצה. כאשר הן צריכות לכוון בעיטה מ־11 מטר למסגרת, הן מסתנוורות מהזרקורים. הן הורסות לנו הכל. פעם אחת הן הובילו אותנו לגביע העולם, אבל זה קרה לא מעט בגלל שהנעליים שהוגרלו נגד הנבחרת שנאו נעליים יהודיות וסירבו לעלות נגדה במוקדמות.
אח, לו רק היינו יכולים לשחק כדורגל יחפים, נישאים על הזיכרונות של אבבה ביקילה מדהים את העולם במרתון ההוא. זה היה קצת כואב יותר, בבעיטות, במסירות, כשהיו דורכים על השחקנים שלנו זה היה נגמר בשבר מורכב, אבל ברגע שכף הרגל הייתה מתחשלת, מאדימה לחלוטין ומאבדת תחושה, אי־אפשר היה לעצור אותנו.
אין דרך לצאת מזה: הגיע הזמן שנשקיע את כל הכסף רק בענפים שלא צריך לנעול בהם נעליים. כשאנחנו יחפים, אי־אפשר לעצור אותנו.
פורסם לראשונה: 13:17, 24.03.24
