התקציר באדיבות תאגיד השידור כאן
הנוסטלגיה מעוורת אותנו. אנחנו כבר לא רוצים שיהיה סיפור הצלחה שיצטרף להעפלה למונדיאל בשנת 1970. זה מבהיל אותנו. אנחנו מתים להמשיך לספור ולהגיע ל-70, 80, 90, 100 שנה יבשות. כשמגיע משהו בקנה המידה הזה, אנחנו שקועים מדי בתמונות שחור-לבן ובקולו האדיר של נחמיה בן אברהם מכדי לזהות שזה סוף-סוף הגיע. אז בלב שקט אני אומר: המקום השלישי במונדיאליטו הוא ההישג הגדול ביותר בתולדות כדורגל הנבחרות הישראלי.
שמעתי את כל טיעוני הנגד, והם לא מזיזים לי: שאף אחד לא יודע מי האלופה היוצאת, ובטח לא מי סיימה שלישית ב-2019; שלא כ"כ חשוב לקהל הישראלי מי בכלל ניצחה בגמר, מה שמעיד כביכול על אי חשיבותו של המפעל; שזה רק "נוער"; שהשחקנים הטובים באמת בעולם – כמו במקרה של נבחרת צרפת – לא שוחררו מהקבוצות שלהם; שאף אחד חוץ מאיתנו לא לוקח את המונדיאליטו ברצינות; שאין פה בכלל ערובה שייצאו מכאן שחקנים לבוגרים. נו שוין, זה לא עניין מדעי, כל אחד ראוי לדעה משלו.
3 צפייה בגלריה
ההישג הגדול ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. נבחרת הנוער חוגגת
(צילום: AP Photo/Gustavo Garello)
אבל זו בדיוק הנקודה, בדיוק. בימים האחרונים שמעתי כ"כ הרבה סיבות של "למה לא", כולם מחפשים להקטין את ההישג כדי ששפיגלר ושפיגל יישארו באטמוספירה אחרת, ואין שום נרטיב של "למה כן". ויש המון "כן".
ישראל היא לא אף אחת מהמדינות ששיחקו מולה, אפילו לא אוזבקיסטן. אין לנו מושג איך הצלחה בכדורגל נראית, אנחנו אספני כישלונות גאים שמגדילים את המעמסה המנטלית על הדור שמגיע אחרי, מנבחרת לנבחרת. אנחנו לא מכירים בכלל את היריבות האלה מאסיה ומאפריקה, ימינו הגדולים היו באליפויות אסיה בהן הכדורגל ביבשת היה מפותח במעט מאוד מקומות, או במונדיאל אליו הגענו אחרי ארבעה משחקי מוקדמות (שלושה מהם באצטדיון ר"ג) מול אוסטרליה וניו זילנד.
3 צפייה בגלריה
איך אנחנו בכלל מעזים להתייחס בביטול להשגת המקום השלישי באליפות העולם?
(צילום: EPA/Juan Ignacio Roncoroni)
איך אנחנו בכלל מעזים, בתור המדינה בעלת הפער הגדול ביותר בעולם בין אהבת הענף ליכולת בו, להתייחס בביטול להשגת המקום השלישי באליפות העולם שהייתה מלאה בנבחרות בעלות מסורת, שחקנים שכבר מככבים בבוגרים, ידע בנוגע להכנה וביצוע בטורנירים כאלה?
זה ההישג הגדול ביותר לא בגלל הדרך בה הוא ייתפש בעולם – קוריוז נחמד בסוף סיקור משחק הגמר שאחריו לא ממש ידברו על הנבחרת – אלא בגלל המשמעות שלו עבורנו. המדד הבינלאומי לא חשוב בכלל בהקשר הזה. למה הוא צריך לקבוע לנו? למי אכפת אם הדרך בה אוהדים בעולם רואים את הטורניר ואת ההצלחה הישראלית לא תואמת את ההתרגשות אצלנו? והמשמעות אצלנו עצומה – יש פה הוכחה שסוג מסוים של שחקנים, בסגנון התקפי ולא פחדני ועם גיבוש מוקפד, יכולים להצליח מול שחקני בוגרים מוכחים ממעצמות כדורגל כמו ברזיל.
3 צפייה בגלריה
לא בונקרים ולא מצבים נייחים, אלא כדורגל שמביא תוצאות. אופיר חיים ושחקניו עם מדליית הארד
(צילום: אסי קיפר, ההתאחדות לכדורגל)
אין פה עניין של רגש, זה תוסף שמגיע על הדרך – זה הישג ספורטיבי ומקצועי פנומנלי, מנבחרת שלא גנבה כלום, שיחקה טוב יותר מהיריבות במקרים רבים, לא בנתה טקטיקה על בונקר עם מתפרצות ומצבים נייחים. פשוט כדורגל ישראלי טוב שמביא תוצאות.
לא סתם תוצאות. ישראל במקום השלישי בעולם. צריך לנצור ולהעריך, לנתח וללמוד מה נעשה נכון. כן, נבחרות הבוגרים והצעירה חשובות יותר, אבל זה אומר שקבוצה של שחקנים מדהימים בני 20 לא יכולים להציב רף חדש בכדורגל הישראלי?
אל תפחדו להודות בכך ולדבר על כך אם גם אתם מרגישים שקרה כאן משהו שהתעלה על העבר. עצם העובדה שהישג כלשהו הוא חדש, בעידן של המון גירויים ובלי קונצנזוסים תרבותיים וספורטיביים, לא אומר שהוא בהכרח לא מיוחד. מעכשיו, צריך לדבר על המקום השלישי במונדיאליטו כאבן הפינה.
