לכל משחק יש לא רק תוצאה סופית אלא גם נקודת מוצא, אוסף אמיתות שכולם מודעים אליהן כמו יחסי כוחות, יתרונות וחסרונות, שחקני מפתח ועוד. נקודת המוצא בכל משחק של נבחרת ישראל היא שההגנה חלשה, כבר נמאס לדבר על הנושא, אבל הסיפור המעצבן של התבוסה 5:0 לדנמרק אינו דווקא ההגנה עצמה, כלומר בעיה ברמת השחקן הבודד, אלא הפקרות של ממש, מההכנה לביצוע.
אין בעיה להפסיד לדנמרק. יודעים מה, אין בעיה אפילו להיות מובס מול דנמרק, זה יכול לקרות מול אחת הנבחרות הטובות בעולם (כן, מהטובות ביותר, הגעה מוצדקת לחצי גמר היורו למי שהספיק לשכוח). אבל עדיין מדובר בערב מכעיס כיוון שישראל לקחה את אותה נקודת המוצא והקצינה אותה. היא לא רק חילקה את המתנות הקבועות, אלא אף ביררה לכבוד החג לאיזו מתנה דנמרק מצפה, מה תחומי העניין שלה, ואז עטפה את השי בסרט. אין פה קשר לתשבוחות אחרי הניצחון על אוסטריה, אף אחד לא ציפה לתוצאה מיוחדת בדנמרק, אלא רק לכך שבנבחרת לקחו בעיה ידועה והזריקו לה זריקת מרץ.
שני השערים שבנה מיקל דאמסגור הם דבר אחד, וגם אם שם ההגנה לא הייתה מספיק טובה (והשוער), אפשר לסלוח על זה כי את זה צפינו מראש, קשה לעצור את אחד השחקנים שהכי כיף לראות היום בכדורגל העולמי. הסיפור הוא בשלושת השערים האחרים.
סימון קר הבקיע אחרי הרמה במצב נייח. שלושה ימים קודם לכן, רק שלושה ימים, ניצחה דנמרק את איי פארו עם הגבהה בבעיטה חופשית מאותו אזור ולאותו אזור. היחיד שרץ לשם, כך קבע כנראה וילי רוטנשטיינר בשמירה האזורית, הוא ערן זהבי שלא התרומם. אוראל דגני עמד מאחורי קר. שלושה ימים בלבד עברו מאז אותו שער בדיוק, השער הכי טרי בזיכרון.
השער של תומאס דלייני הציג חוסר הכנה משווע. דלייני היה השחקן הרחוק ביותר ומי היה השחקן הקרוב אליו? אנדרס כריסטנסן ולא מישהו בכחול, ככה שגם אם אחד משחקני הנבחרת היה מחליט לנוע לכיוון דלייני הוא לא היה יכול לעשות זאת כי בלם צ'לסי חסם את הדרך. מאז מונה קספר יולמאנד למאמן דנמרק, הדנים מרימים פי שניים יותר כדורים לצד הרחוק מאשר לקרוב. ישראל הייתה צריכה לדעת את זה.
ומה עם השער החמישי והאחרון? שוב הגבהה לפינה הרחוקה והנה המיס-מאץ' של המשחק. אנדראס קורנליוס הוא חיית נגיחות. בשנתיים האחרונות הבקיע רק ארבעה שערים וכולם בעזרת הראש. השומר שלו היה גדי קינדה, לא מצטיין ידוע בהגנה אווירית. קורנליוס גבוה מקינדה ב-23 סנטימטרים ושוקל כ-25 קילוגרם יותר. זאת לא תחרות. שוב – אין בעיה עם הפסד לדנמרק, אפילו לא עם חמישייה, אבל חוסר ההכנה וההתאמה זעק פה לשמיים.
לא לטעות, שחקני ההגנה עצמם לא היו מדהימים גם בלי קשר לאותם מצבים נייחים. ארבע בעיטות דניות לשער ב-14 השניות הראשונות של המחצית השנייה, יותר ממה שבעטה ישראל כל המשחק, יעידו על כך.
אוראל דגני ובעיקר איתן טיבי עברו שבוע קשה מאוד. גם אלי דסה לא היה טוב. חאתם אלחמיד, שהיה אחראי על העבירה שהובילה לשער האחרון, קיבל במהלך כרטיס צהוב ולא ישחק מול סקוטלנד בחודש הבא. הגיע הזמן של רוטנשטיינר לקבל את האפשרות שאת ההגנה מחזקים דרך הקישור, שם ישראל טובה הרבה יותר. יש אפשרות לשחק עם אמצע חזק, מנור סולומון בהתקפה ובלם אחד פחות.
ישראל תגיע לאותו משחק מול סקוטלנד בנקודת פתיחה בעייתית יותר ממה שחשבנו לפני התבוסה לדנמרק. הכוונה היא לא להיעדרות של אלחמיד אלא לכך שהסקוטים ניצחו אתמול באוסטריה והם עכשיו פייבוריטים ברורים לסיים במקום השני. המשחק הזה כן יהיה שוויוני הרבה יותר ממה שראינו אתמול. בארבעת המשחקים האחרונים מול סקוטלנד (מרגיש כאילו היו 40 כאלה לאחרונה) ישראל סיימה שלוש פעמים בתיקו, כשאחרי אחד מהם הפסידה בפנדלים, וניצחה פעם אחת, כלומר לא הפסידה ב-90 דקות.
כולנו יודעים שההגנה לא תהיה טובה במשחק הזה ובשביל סיכוי כלשהו ההתקפה, כמובן, תצטרך להתמודד, אבל לא רק – גם ההכנה והאחריות הקבוצתית הכוללת חייבות להיות הרבה יותר טובות. נקודת המוצא ברורה, אבל בלי השיפור הזה באמת שאין מוצא.
