נאתכו: זה הזמן שלי ללכת בראש מורם
(צילום: באדיבות ONE)
זוכרים את הפעם ההיא שביברס נאתכו הוחלף דקה 60, ומעצבים בעט קלקר לחיבורים? או את הקטע המוזר שהסכים לישון באותו חדר רק עם מספר אי-זוגי של שחקנים, ובתנאי שעל הסדינים ציורי תנינים? לא נשמע לכם מוכר? בצדק, האמת. כי אצל נאתכו לא היו את הדברים האלה. זכינו שיהיה לנו קפטן אמיתי.
אם לחפש הגדרה במילה, נדמה לי שיהיה מדויק לומר שנאתכו היה עוגן. עוגן של מקצועיות, עוגן של שפיות, עוגן של הוגנות. לא רק במרכז השדה של נבחרת ישראל. אלא במרכז הישראליות של הנבחרת.
הסגל הכחול-לבן הוא לפעמים נדנדה. כוכבים דורכים ודועכים, אבל הוא כאילו תמיד היה שם. מתייצב לכל אימון ומשחק שנקרא אליו. פורץ דרך בלי שמי שסביבו ירגיש שהוא פורץ דרך. בלי לעשות מזה עניין.
לפעמים דרך צורת משחק של כדורגלן אתה יכול ללמוד דבר או שניים על הבן אדם עצמו. ונאתכו, מהגליץ' הראשון שלו, ידעת מי האיש. כי על הדשא פגשנו שחקן שקט, יסודי, חרוץ, מכבד. מלא ביטחון - בעצמו, בצדקת משחקו. ולצד זה, לא כוכב. לא פשרן. תקלן.
תכונות דומות נצצו גם כשלא לבש מדי משחק. אדם שלו. יסודי. מכבד. מנהיג שקט בתקופה סוערת. כשאין הישגים. כשמאמנים, תוצרת בית או חוץ, נכשלים. כשסרט קפטן על הדשא הוא הדוגמה המנהיגותית שמקבלים. כשסביב הנבחרת מתח בין יהודים למוסלמים.
ונאתכו, הילד הצ'רקסי מכפר קמא, הקפטן הלא-יהודי הראשון של נבחרת הנוער של ישראל, והקפטן הלא-יהודי הראשון של הנבחרת הבוגרת, ידע לנווט בסערות בלי לוותר על האמת שלו. מרביתן היו כמובן סביב עניין הזהות. כשחוק הלאום נחקק, הוא ידע לצאת נגדו בנחרצות, בלי לשבור כלים, בלי לפרוש למשל מתפקיד הקפטן. היו כאלה שציפו לכך. "אני מאמין בשקט ככוח", הבהיר.
את ההמנון, עוד קודם, סירב לשיר. הוא לא יהודי, הסביר, ולכן לא מוכן לשיר "נפש יהודי הומייה". זה לא אומר שלא כיבד את ההמנון. או לא כיבד, בדרכו, את המבקרים. כשאיל ברקוביץ' אמר שהוא לא ראוי להיות קפטן, או בכלל לקבל זימון לנבחרת, הוא הגיב יחסית במתינות. בקלות אפשר היה להידלק ולהדליק. אבל נאתכו היה אחר.
"אני עוזב בראש מורם ובגאווה גדולה", האיש שנשאר נאמן לעצמו גם בעיתוי הפרישה, סיכם אחרי משחקו האחרון נגד קוסובו במוצ"ש, כשהוא סוגר 88 הופעות, ארבעה שערים, ועוד 16 בישולים. הגאווה והראש המורם הם לא רק שלו. קפטן, זכינו.
