התקציר באדיבות תאגיד כאן 11
בעיר לה פלטה מתגוררים כ־600 אלף תושבים. עיר אפורה, מנומנמת, כשעה וחצי נסיעה מבואנוס־איירס. יש לה שתי קבוצות כדורגל בליגת העל, אסטודיאנטס וחימנסה. נבחרת ישראל למונדיאליטו מתאמנת במתחם האימונים של אסטודיאנטס, בקצה העיר. יש במתחם מה ללמד על מצבה של ארגנטינה: מגרשים וביתנים שידעו ימים טובים יותר, המון ביתנים, המון מגרשים, שיגעון לכדורגל כמנגנון נחמה לאומי.
ארגנטינה היא מדינה מפוארת שירדה מהעולם הראשון לעולם השלישי. חלק גדול מהאשמה נופל על פוליטיקה רודנית, מושחתת ופופוליסטית. אני מקווה שלא בקרוב אצלנו, כתבתי לאחד מעמיתי.
2 צפייה בגלריה
נפל בגורלם לייצג מדינה שמשוועת לבשורה טובה. שחקני נבחרת הנוער
(צילום: Andres Larrovere / AFP)
במונית שלקחתי בנמל התעופה הנהג הציע לי להחליף דולרים בשערי השוק השחור. הפער בין הבנק לנהג עמד על 50 אחוז. ככה זה כשהאינפלציה דוהרת אל 200 אחוז. הוא נתן לי חבילה ענקית של שטרות בצבע תפוז. תוך כדי נסיעה הוא שיפר עוד ועוד את השער.
ארגנטינה התנדבה לארח את המונדיאליטו לאחר הסירוב התמוה, האנכרוניסטי, של אינדונזיה לארח את הנבחרת מישראל. נבחרו האצטדיונים שהיו פנויים. אם האצטדיון בלה פלאטה יהיה מלא מחר זה יהיה רק בגלל הקרבה היתרה של מונטבידאו, בירת אורוגוואי, לבואנוס־איירס: נסיעה על גשר אחד או שיט קצר מחברים את שתי הערים.
אתמול היה מעונן וקריר בלה פלאטה, מזג אוויר אידיאלי לכדורגל. לא נכון לקרוא לשחקנים מקצועיים שמשיקים לגיל עשרים ילדים, אבל במבט מקרוב הם מזכירים נערים בגיל ההתבגרות: מתרוצצים על הדשא כגורים תאבי משחק, חיים בתוך הפולקלור הפנימי, הצחוקים הידועים רק להם והחיכוך הפיזי שמאפיינים את הגיל הזה. במקביל, לכל אחד מהם יש סוכן שמעצב את עתידו, קריירה שהם מחויבים לה וחלומות שנספרים במיליוני יורו. ככה זה בספורט המקצועני: הקריירה משמידה את הנעורים. ההשתתפות בנבחרות הצעירות היא ההזדמנות האחרונה להשתובב, להיות ילדים בין ילדים.
נפל בגורלם לייצג מדינה שמשוועת לבשורה טובה, לשמחה שכולה קונצנזוס. זה מוגזם, אולי אפילו פתטי, אבל מה אכפת. הרבה ג'יפה בלענו בחודשים האחרונים, הרבה נבלע בחודשים הבאים. צריך לשמוח במה שיש. לא כואב לי לצאת מפרופורציות כשנער שלובש את צבעי הדגל של המדינה שלי מבקיע שער. כשהשדרן יהונתן כהן יוצא מכליו גם אני יוצא מכליי. הכדורגל מדבר אל הילד שבנו. תנו לו לדבר. מה הצייקנות הזאת. מה הרוע.
על הדשא השחקנים מתכנסים במעגל לתדריך מפי המאמן, אופיר חיים. זאת הצגה: סוכם מראש שהמאמן יגיד חצי משפט ואז הקפטן, איליי מדמון, יתפרץ פנימה, יקטע את דבריו ויזכיר שצריך קודם לברך את איתמר. מי זה איתמר השחקנים לא יודעים. הוא ילד שחוגג בר־מצווה, והוריו, כמקובל, תרו אחר סלבריטאי שיסכים להסריט ברכה. החידוש הוא ששחקני הנבחרת עד גיל 20 הפכו לסלבריטאי צמרת, גיבורי העם.
אופיר חיים, המאמן, גם הוא ילד, אוהב ואהוב השחקנים. מגיע לו לזכות בתואר המורה של המדינה. הוא מספק כנראה לצעירים האלה את השילוב הנכון של אב, אח, אומנת וחבר. אומרים לי שהוא נכנס לחדרים שלהם בלילה, לצחוקים בטרם שינה. אני לא חושב שזה מה שעושים מאמנים בליגת העל.
בוני גינצבורג, המנהל הטכני של הנבחרות הצעירות, רותם את החגיגה על הדשא למונחים שמתחברים לתוכנית מסודרת. "אם ישראל רוצה לעבור מהמקום ה־78 בעולם למקום ה־30 היא צריכה להתחיל מבסיס הפירמידה, מגיל 16", הוא אומר, "להוציא צעירים לאירופה, לליגות הבכירות".
אמרתי לו שבעבר נערים שהגיעו לאירופה נשברו. הגעגועים לאמא הרגו אותם. גם הדרישות הגבוהות. "הדור הנוכחי חי בעולם אחר", אמר, "גם התקשורת אחרת".
אמרתי לו שהמעורבות הגדולה של שחקנים ערבים הופכת את הישגי הנבחרת לעוד יותר משמחים. "השוויון אמיתי", אמר, "כולם מעורבבים בכולם. אין פוליטיקה".
אמרתי לו שכאשר יתבגרו אל תוך הרשת החברתית – כולם בטיקטוק – הפוליטיקה תיכנס לעולמם. בינתיים, שיחגגו.
האימון היה קצר. "זהו יום התאוששות", הסביר גינצבורג. האוטובוס, מלווה בשיירה ארוכה, אופנועי משטרה וניידות, בסירנות צועקות ובאורות כחולים מהבהבים, חתכה את רחובות העיר. נהג המונית סטה הצידה ביראת כבוד.
"מה זה?", שאלתי אותו. "זה פיפ"א", השיב.
