נבחרת הנוער עשתה היסטוריה קובי עבד אביו של תאי עבד
(צילום: ירון ברנר)
אם מישהו היה כותב תסריט שבו מאמן נבחרת כדורגל ישראלית מרים מהדשא שחקנים בוכים אחרי שהפסידו בהארכה בגמר אליפות אירופה לאנגליה הגדולה, הייתם אומרים שזה רעיון גאוני לסרט מדע בדיוני. אלא שבליל שישי המציאות באצטדיון אנטון מלאטינסקי שבטרנבה עלתה על כל דמיון, והולידה את אחד הסיפורים המרגשים בתולדות הספורט הישראלי.
נתחיל מהסוף: התמונה שאקח איתי מהמסע ההיסטורי בסלובקיה היא של אופיר חיים עם דמעות בעיניים, עטוף בדגל ישראל, עובר שחקן-שחקן ומעודד אותו אחרי הפסד אכזרי לנבחרת אנגליה - 3:1 בתום 120 דקות מופלאות.
בין מקסיקו לסלובקיה
נבחרת הנוער של ישראל הגיעה ליורו כאנדרדוג מובהק ויוצאת ממנו כאימפריה. מי היה מאמין שנסתכל בלבן של העיניים ליריבה שמורכבת משחקני פרמייר־ליג, העתיד של הכדורגל האנגלי המפואר, שעלו למשחק רגע אחרי שיחת מוטיבציה שערך להם גארת' סאות'גייט, מאמן הנבחרת הבוגרת.
כן, זהו ההישג הגדול ביותר של הכדורגל הישראלי ברמת הנבחרות מאז מקסיקו 1970, ולא רק בגלל התוצאה, אלא בזכות הדרך וההתעלות במעמד הכי מחייב שיש. ואל תתעוררו מהחלום, לפחות עד מאי 2023, אז הנבחרת תשתתף במונדיאליטו באינדונזיה.
וכן, אפשר לתפוס את הראש, כי ממש נגענו בתואר בלתי נתפס. עד לדקה ה־108 לוח השעונים עוד הראה 1:1, אחרי מחצית ראשונה בלתי נשכחת של ישראל, שבה הובילה 0:1 ועשתה בית ספר (לא פחות) לאנגלים - עד שפערי הכושר הגופני הכריעו בהארכה. מה שמרגיז הוא שישראל הייתה יכולה להכריע את המשחק הרבה לפני כן או לפחות להגיע לדו־קרב פנדלים, אבל סדרת החמצות וחוסר ריכוז בהגנה ניפצו את החלום.
זו נבחרת ששברה שוב ושוב את תקרת זכוכית: החל מהמוקדמות, דרך שלב העילית ועד היורו עצמו, כולל ניצחון הרואי בחצי הגמר על צרפת הגדולה. זו לא נבחרת של כוכב אחד, אלא חבורה מוכשרת ולוחמת שמודרכת על ידי מאמן שהפך לאבא של השחקנים, אבל בסיפורי הצלחה יש בדרך כלל גיבור. והגיבור במקרה הזה היה אוסקר גלוך (דקה 40), שכבש שער לפנתיאון עם ביצוע שחשף לעיני עשרות הסקאוטים ביציע את הרפרטואר העשיר שלו. כל מדינת ישראל מחאה לו כפיים בבית, ודאי גם מיץ' גולדהאר בקנדה, שהבין איזו מניה יש לו.
אירופה לרגליהם
בנק המטרות שהציב חיים לשחקניו השתנה ככל שהימים חלפו, אבל השיא היה ב־72 השעות שבין הניצחון המטורף על צרפת ועד למפגש עם אנגליה.
העלייה לגמר היורו, שלוש מילים שעדיין עושות צמרמורת, הכניסה את המשלחת הישראלית לכוננות שיא במלון אקס־ביוניק. מדובר בקומפלקס ענק, המרכז האולימפי של סלובקיה, שכולל פארק מים, אורוות סוסים, וכמובן אכסניה לארבע הפיינליסטיות. מי היה מאמין שביום רביעי צרפת ואיטליה יארזו מזוודות ויפנו את הזירה לאנגליה ול...ישראל.
"אם תשחקו כמו נגד צרפת, אתם עוברים גם את אנגליה", אמר חיים באסיפה יומיים לפני הגמר. יו"ר ההתאחדות אורן חסון הפגין נוכחות במתחם האימונים ושוחח עם אנשי הצוות והשחקנים. הנרטיב במחנה הנבחרת היה לשדר אופטימיות, אבל להימנע מהצהרות פומפוזיות.
הקפטן איליי מדמון: "ניגשתי לאופיר חיים ואמרתי לו שאני כבר רוצה לפגוש את האנגלים במונדיאל, אני רוצה לזכות בו. אני קפטן של סגנית אלופת אירופה"
אם אופיר חיים הוא הקוסם, אז ילה חוס הוא האדריכל: האיש שנמצא פה שנה בלבד חתום על ההצלחות האחרונות של הנבחרות הצעירות, ומתגלה כבינגו של ממש. ההולנדי עשה ריסטרט למהפכת וילי רונשטיינר והצליח להטמיע את הדרך ואת השיטה שלו. למי ששכח, גם הנבחרת הצעירה עשתה התקדמות אדירה ועלתה לפלייאוף העלייה לאליפות אירופה.
"אצלי אין דבר כזה אני, אלא אנחנו", אמר לי חוס, לפני שעלה על מדי הנבחרת כאחד השחקנים לקראת האימון המסכם. "כשהגעתי לכדורגל הישראלי, לא ניסיתי לעשות לו העתק־הדבק ממדינות אחרות. לכל אחת יש את התרבות שלה, האווירה שלה, הייחודיות שלה. הכדורגל הישראלי מבחינתי צריך להיות בנוי על משולש של יצירתיות, התקפיות וארגון, זה מה שעשיתי. כשהגעתי לפה לא הייתה בנבחרות הצעירות פילוסופיה, אפילו לא ציוד ומכשור מינימלי".
חוס לא אהב את הברברת אחרי הניצחון על צרפת והורה להוריד פרופיל: למעט המחויבות של אופ"א לקיים מסיבת עיתונאים, מבחינתו אין יותר דיבורים. מי שעוד ליווה מקרוב את המסע היה בוני גינצבורג, שהתקרב מאוד לאופיר חיים במהלך המסע והפך למעין מנטור שלו. הכימיה ביניהם יצרה אווירה מצוינת בנבחרת מהרגע הראשון. "יש פה 20 שחקנים שכל אחד מהם רוצה לשחק, לגעת בתהילה - ולא הייתה אפילו חצי עבירת משמעת", העיד גורם בנבחרת. "זו נבחרת שנמצאת שבועיים וחצי אחד בתוך השני והכל רגוע".
מוקד עלייה לרגל
סרטון האסיפה המרגשת של חיים לקראת המשחק מול אנגליה בשלב הבתים, שבה דיבר לראשונה מול שחקניו על בנו אור שנמצא על הרצף האוטיסטי, הפכה את המאמן לפנים של המסע. החיבור בינו לבין השחקנים וסיפורו האנושי יצר חיבור שהוא הרבה מעבר לכדורגל. דווקא ההתמודדות האישית של חיים מנעה ממנו להסתנוור ולקחת את ההישג בפרופורציות, דבר שחילחל לשחקנים, שהתבגרו בכמה שנים טובות במהלך המסע האמוציונלי שעברו.
סרטון האסיפה המרגשת של חיים לקראת המשחק מול אנגליה
(צילום: ההתאחדות לכדורגל)
סלובקיה, לא יעד אטרקטיבי במיוחד עבור הישראלים, הפכה מוקד עלייה לרגל בסוף השבוע. מאות עזבו הכל והגיעו בספונטניות, כולל עשרות מחברי הילדות של חיים. השניים הקרובים ביותר למאמן הם רותם דוידוביץ' וברק בנעים. "אופיר תמיד היה ווינר גדול בכל דבר שנגע בו", העיד הראשון, שלמד איתו בתיכון עמית עמל בראשל"צ. "אין פה שום הפתעה, ידענו שבסוף זה יתפוצץ".
רכבים עם דגלי ישראל
בית המלון קראון פלאזה בעיר התמלא בישראלים, אחד מהם היה יגאל אנטבי, שגדל עם חיים במכבי ת"א, ושימש כעוזרו בהפועל עפולה. שחקן העבר עלה ברגע האחרון יחד עם בנו בר וחברים נוספים לטיסה לבודפשט, והם נחתו בבירה ההונגרית ב־2 לפנות בוקר, משם לקחו מונית לברטיסלבה. 24 שעות לאחר מכן הם כבר חזרו ארצה. "לצפות בגמר שחבר שלך עומד על הקווים, שאתה רואה מקרוב היסטוריה, זה שווה גם את המסע המתיש הזה", סיפר אנטבי.
מי שכבר כמעט קיבלו מעמד של "תושבים ארעיים" בסלובקיה הם הורי השחקנים. חלקם נשארו שם לאורך כל השבועיים וחצי, אחרים היו על הקו שבין נתב"ג לברטיסלבה. "בכל פעם דחינו את החזרה", סיפר אמור קנצפולסקי, אביו של אל־ים, שהגיע עם אשתו ימית וילדיהם. לגמר הצטרפו גם הסבא, הסבתא ובני הדודים.
בין היתר פגשתי גם את אביו של אוסקר גלוך, מקסים, שהגיע מלווה בבן משפחה ובסוכנו של בנו, שחר גרינברג, כאשר בכל כמה דקות הצטרפה עוד קבוצה שהודיעה שתגיע לראות את ילד הפלא. "הוא יבקיע שער, אוסקר שחקן מצוין", אמר האב הגאה, ועוד נחזור אליו בהמשך.
אביו של המגן עילי פיינגולד היה מאוד נרגש ונשמע אופטימי: "זה מסע קסם מטורף, אני בטוח שאנחנו חוזרים עם הגביע". קובי, אביו של תאי עבד, הוסיף: "אנחנו לא מתפקדים שבועיים".
אחרי ארוחת הבוקר, אימון קל ומנוחה הגיעה האסיפה האחרונה של אופיר חיים לקראת היציאה למגרש, שבה אמר לשחקנים: "את הגמר הזה תיקחו לכל החיים, עשיתם היסטוריה, אתם יכולים להיות גאים בעצמכם".
אוסקר גלוך: "ביקוש באירופה? אחזור לארץ, מכבי ת"א מחכה לי ונראה מה קורה. עוד לא יודע מה יהיה איתי בעונה הבאה, מתנתק לגמרי מכל הספקולציות"
המתח בשיאו והדופק עולה כשבדרך מברטיסלבה לטרנבה נתקלנו במחזה מדהים: עשרות מכוניות עם דגלי ישראל. כמה שעות לפני המשחק שוחחתי עם הסוכן אבי נימני ועם יו"ר הפועל חדרה אורן גולן, שהגיעו גם הם לביקור בזק, על התופעה שנקראת נבחרת הנוער של ישראל. "זה הישג שאני לא יודע אם ישחזרו אותו גם עוד 50 שנה", אמר נימני. "השאלה עכשיו היא מה יעשו עם השחקנים האלה. אם בעלים, מנהלים מקצועיים ומאמנים לא יידעו לשלב אותם בקבוצות, זה יהיה עוול גדול. תשמע מה אני אומר לך, עד המונדיאליטו 80 אחוז מהם פה לא ישחקו". גולן מתערב: "אני, למשל, ביקשתי את רוי רביבו בהשאלה ממכבי ת"א, אבל הם רוצים שאבטיח שהוא ישחק 50 אחוז מהדקות, אני לא יכול להתחייב על דבר כזה".
ובארץ, משפחות שלמות הקדימו את ארוחת הערב כדי להיות מרוכזות במשחק הגדול - וקיבלו קינוח מתוק במיוחד: מחצית ראשונה שכולה הצגה בכחול־לבן. בהפסקה, אחרי השער של גלוך, עליתי ליציע העליון כדי לפגוש את האבא מקסים, שסינן לי בחיוך מאוזן לאוזן: "אתה רואה? אמרתי לך שהוא יבקיע, תסמוך עליי". וזו לא הייתה אופוריה של משפחת גלוך בלבד, באותם רגעים הייתה תחושה שישראל הולכת עד הסוף.
"תמשיכו להראות לי מי בעלי הבית פה", ביקש המאמן בחדר ההלבשה. השחקנים עלו באותה צורה גם למחצית השנייה, עד שמצב נייח אחד - האימה של הכדורגל הישראלי לאורך השנים - הוביל לסדרת טעויות בהגנה ולשוויון האנגלי בדקה ה־52 מרגלו של קאלום דויל. ואם זה לא מספיק, קנצפולסקי נאלץ לצאת בגלל כאבי גב וגם רביבו נטש לאחר שמתח את המפשעה. חמש דקות לסיום עבד עוד יכול היה להכריע את המשחק שעבר להארכה. בדקה ה־108 טעות של השוער תומר צרפתי השאירה את קשר אסטון וילה, קרני צ'וקוומקה, מול שער חשוף בדרך ל־1:2 כואב. הנבחרת הישראלית נפלה מהרגליים וארון ראמזי נעץ את המסמר האחרון ארבע דקות לסיום.
בכי ושירת "התקווה"
המחזה במגרש היה סוריאליסטי: הורים עם דמעות ביציע ושחקנים ממררים בבכי שבאים להודות לקהל ופוצחים בשירת "התקווה" ספונטנית. גם בחדר ההלבשה הרגשות היו מעורבים. מצד אחד תחושת החמצה, מצד שני הבנה שמדובר בהישג היסטורי. הקפטן איליי מדמון לא הוריד את הראש: "ניגשתי לאופיר ואמרתי לו שאני כבר רוצה לפגוש את האנגלים במונדיאל, אני רוצה לזכות בו. אני קפטן של סגנית אלופת אירופה".
בנבחרת האנגלית לא שכחו לפרגן. המאמן איאן פוסטר: "ישראל עשתה טורניר ענק, זו נבחרת שמגיעה לשחק כדורגל. לא ידענו לפני הטורניר שיש יכולות כאלה אצלכם. אתם צריכים להרגיש גאים".
7 צפייה בגלריה
תודה על כל מה שנתתם. אופיר חיים ובוני גינצבורג מעודדים את השחקנים
(צילום: Seb Daly - UEFA via Sportsfile)
הדמעות חנקו את גרונו של אופיר חיים, כשמדליית הכסף על צווארו. "השחקנים האלה הם גאווה בשבילי, כמו הילדים שלי. יש להם אופי מיוחד, כואב לי עליהם יותר מאשר על עצמי", אמר.
גלוך, שעשוי לעבור כבר הקיץ לאירופה, זכה להתעניינות רבה מהעיתונאים האנגלים, שהגדירו אותו תגלית היורו. "מכבי ת"א מחכה לי ונראה מה קורה. אני מתנתק לגמרי מכל הספקולציות סביבי", אמר הכוכב הצעיר, שהספיק לרשום החמצה גדולה בהארכה.
ההודעות המשיכו לזרום עד השעות הקטנות, כולל אחת מערן זהבי. אבל החל מהיום השחקנים יצטרכו לרדת לקרקע, חלקם להיאבק על רסיסי דקות בקבוצות שלהם. הלוואי שהדבר המדהים שעשו יעורר משהו בכדורגל הישראלי. שייתנו לילדים המופלאים האלה את הבמה הראויה להם. נתראה במונדיאליטו.
