חמישה ימים אחרי הניצחון הגדול ביותר של מכבי ת"א העונה, 0:2 על מכבי חיפה, היא פגשה את מי שתהיה אחת משתי היריבות הקשות ביותר שלה העונה, ריאל סוסיאדד. אם זה היה הדבר הנכון לעשות או לא, אפשר לכל הפחות להבין מדוע ז'רקו לאזטיץ' החליט להתנהג בהתאם, עם ההרכב הכי הגנתי שהעלה וכנראה יעלה בעתיד הנראה לעין.
הכוונון העדין שנבחר - עידו שחר בכנף שמאל במטרה שימשוך לאמצע במידת הצורך ויסייע לדור פרץ, גבי קניקובסקי ואיסוף סיסוקו. מצד אחד – מוזר, הרי שחר הוא לא קשר שמאלי. מצד שני – לא כל כך מוזר, הרי בכדורגל של לאזטיץ', מוטציות שכאלה הן בלתי נמנעות.
לאזטיץ' התחתן חתונה קתולית עם 4-3-3. הרי אפילו בפיגור 2:0, וכשהוא מבצע ארבעה חילופים במכה, הוא נשאר נאמן לאותו מערך. לכל היותר הוא מעניק לו אפיון הגנתי או התקפי בהתאם לסיטואציה. אם קדושת השבלונה לא מאפשרת תזוזות במערך, אז בהכרח כל התאמה ליריבה תהיה פרסונלית. במילים אחרות, הדרך של לאזטיץ' להתייחס לכך שהוא משחק מול סוסיאדד ולא מול הפועל חדרה, היא לא לשנות קונספציה, אלא להציב את שחר במקום, נאמר, הישאם לאיוס או הנרי אדו. כשמסתכלים על זה ככה, זה לא נראה כל כך דרמטי. שניהם לא מציאה גדולה.
הבעיה של מכבי, אם בכלל אפשר להשתמש במונח הזה בעקבות הפסד לסוסיאדד, היא לא ששחר פותח בכנף שמאל במשחק נקודתי, אלא שהוא לא תופס את מקומו של שחקן משמעותי שלא נמצא שם גם במשחקים הלא נקודתיים. בבחירה בין להקריב את השיטה לספסולם של שחקני הכנף המאכזבים שלו, לאזטיץ' בחר נכון באפשרות השנייה.
האם תרומתם של אדו ולאיוס במשחקים הקודמים הייתה משמעותית? האם על הרקע הזה, לא מתקבל על הדעת להחליף את היעדר התכליתיות עם הכדור באיזשהו ערך אלטרנטיבי מול יריבה עדיפה? האם סוסיאדד, שבמופגן שיחקה בניוטרל, היא עדיפה עד כדי כך שהיא מצדיקה התאמות שכאלה, זו כבר שאלה אחרת. לאזטיץ' חשב שכן, וגם את זה אפשר להבין.
אסור להסתנוור גם מהשינוי היחסי שהורגש עם כניסתם של אושר דוידה, דור תורג'מן (שכבש את השער המצמק), שגיב יחזקאל ואדו, ולהסיק מכך שלו רק מכבי הייתה נוקטת בגישה התקפית מהרגע הראשון, זה היה מסתיים בניצחון. נוח הרבה יותר לשחק כך בפיגור 2:0 מול יריבה שלתחושתה כבר ניצחה, מאשר להתחיל כך מהדקה הראשונה. אם לשחק יותר התקפי היה תמיד הדבר הנכון, לא היה צורך במאמנים.
פורסם לראשונה: 07:56, 25.10.24
