ה-1:1 אתמול (רביעי) של ישראל מול שווייץ בפאנצ'ו ארנה קבע בראש ובראשונה שישראל לא תלויה בעצמה בכל הקשור להשגת הכרטיס ליורו 2024. אך כדי שיהיה לה סיכוי להעפיל לאליפות אירופה בגרמניה היא תצטרך קודם כל לנצח בשבת, באותו אצטדיון, את רומניה - במשחק שסומן מראש כחשוב ביותר.
הנבחרת סיימה את המשחק אתמול ברגשות מעורבים. לאחר מחצית ראשונה שבה שווייץ שלטה, כבשה שער אחד, הפגישה שני כדורים במשקופים, וחילצה כמה הצלות מעומרי גלזר, ישראל נראתה לגמרי אחרת במחצית השנייה. המאמן אלון חזן ביצע כמה שינוים התקפיים, ענאן חלאילי נגח למשקוף, הנבחרת קופחה כשלא קיבלה פנדל ברור ולבסוף שון וייסמן הצליח להבקיע את השוויון המיוחל. מצד אחד, ישראל ניצלה מהפסד. מצד שני, היא נותרה עם טעם של פספוס.
תגובות נבחרת ישראל אחרי התיקו מול שווייץ
(צילום: עוז מועלם)
חזן, גם אם בשל כורח הנסיבות של פציעות וכושר משחק לקוי של כמה משחקניו, וגם כדי לשמור כוחות למשחק החשוב יותר נגד רומניה, ערך שבעה שינויים מההרכב שפתח מול קוסובו, ביניהם כל חוליית ההתקפה שהושתתה על צעירים ובה הצטיין דור תורג'מן. הלכה למעשה, מדובר בהעברת שרביט איטית לכדורגלנים שהצעידו את נבחרת הנוער למקום השלישי במונדיאליטו ולאחר מכן לחצי גמר יורו הצעירות.
אחרי המשחק אמר חזן: "כל הצעירים היו טובים. במחצית השנייה הייתה לקיחת אחריות וזו גם הייתה אחת המחציות הטובות ביותר שהיו לנו בקמפיין. אני מקווה שזו הנבחרת שנראה גם נגד רומניה בשבת. לא הייתי צריך להטריף את השחקנים בהפסקה, כי גם ככה הם הגיעו מוטרפים. רק אמרתי להם שכולם מסתכלים עליהם ומבקשים לראות מהם את המחויבות, וזה קרה במחצית השנייה. היה יותר קל להניע את הכדור מאשר בקוסובו, וגם לשחק את המשחק שלנו דרך האגפים".
חזן סירב להתייחס לנושא השיפוט: "לא ממש הספקתי לראות אם היה או לא היה פנדל לטובתנו. אני מבין שרוב הצוות ראה שהיה פנדל, אבל השופט לא ראה. למזלנו, הוא לא פסל את שער השוויון".
שון וייסמן שחרר תסכול בקללה עסיסית אחרי השער, לפני שהודה לאלוהים בתפילה פרטית. "זו הייתה הבעת תסכול נגד כל העולם שלא סופר אותנו", אמר וייסמן, "שער השוויון נגד יריבה לא קטנה ריגש אותי. לפני הכדורגל אנחנו בני אדם, והיום עם ישראל קצת גאה בנו, וזה שווה הכל. עליתי לחימום עם דמעות, ראיתי אנשים שקברו את היקרים להם ובאו כל הדרך לתמוך בנו. חשבתי שאני אמור לחזק אותם, אבל הם חיזקו אותי. אני לא יודע מאיפה הכוחות הללו. אנחנו צריכים לקחת הכל בפרופורציות בימים כאלו. הצעירים של הנבחרת שיחקו היו כאילו זו ההופעה ה-20 שלהם, אבל יש ילדים בני 19 שנלחמים עכשיו בעזה".
7 צפייה בגלריה
"אנחנו צריכים לקחת הכל בפרופורציות בימים כאלו". וייסמן אחרי שער השוויון
(צילום: עוז מועלם)
אני מרגיש זכות גדולה, גם לעשות משהו שאנחנו אוהבים וגם האפשרות להעלות חיוך על הפנים של אנשים, להסב להם אושר. אני לא יודע בכלל איך אפשר לדבר על כדורגל כשהאנשים האלו איבדו הכל. הם באו לעודד אותנו ואנחנו בסך הכל משחקים כדורגל. זה אנחנו שאמורים לעודד אותם. החיים האלו באמת מתעתעים בנו, אבל אם הצלחנו להעלות להם חיוך - תודה לאל".
"פספסנו ניצחון", הוסיף ערן זהבי אחרי המשחק. "במחצית השנייה נהניתי, כי זו הייתה נבחרת אמיצה שדוחפת קדימה ויוצרת מצבים. זו דחיפה חשובה לקראת רומניה, שזה בעצם משחק הגמר. צריך לפרגן לקהל שהגיע, זה מחמם את הלב. זה ריגש אותנו ורצינו לנצח עבורם, אבל נעשה את זה בשבת".
"לפעמים זה נראה רק חלום, ואנחנו רק בחופש"
בין מאות תושבי העוטף שהגיעו למשחק ברכבת האווירית וסיפקו רגעים מרגשים בהמנון, בדקת הדומייה ובעידוד בלתי פוסק, היו גם מירב ברקאי ובניה אלון ותומר מקיבוץ בארי.
"בארי בעיני זה המקום הכי יפה בעולם", אמרה מירב. "ב-6 באוקטובר חגגנו לו יום הולדת 77 עם ערב שירים. היה ערב מקסים והלכתי הביתה עם הזיכרונות והשירים. בבוקר התעוררנו לבומים מאוד חזקים. רצנו לממ"ד ולאט-לאט התחלנו להבין שזה משהו שהוא קצת אחר. היו בומים מטורפים וצרורות של יריות. ומקבוצות הוואטסאפ הבנו שיש אירוע. הילדים שלי שואלים אותי כמה מחבלים אני חושבת שיש, ועניתי להם שיש אולי חמישה. לא הבנו מה קורה. אמרתי לילדים שארוחת צהריים כבר נאכל בחדר האוכל, אבל דיווחים על זוועות בקיבוץ ממשיכים להגיע ואין צבא".
ילדי עוטף עזה מגיעים למשחק נבחרת ישראל בהונגריה
(צילום: עוז מועלם)
"בשלב מסוים אני מבינה מאמא שלי שיש מחבלים אצלה בבית ואז אבד הקשר. היא נרצחה והיו לנו עוד אבדות משפחתיות. חולצנו באחת וחצי בלילה. זה היה כמו בסרט, ואז הלכנו שעה שלמה בדרך לאוטובוס שלקח אותנו לים המלח, שם היינו עד הטיסה. זו התרגשות מאוד גדולה להיות כאן. זה היה חלום בר מצווה של אלון ללכת לאירופה לראות כדורגל. לא האמנתי שזה יקרה.
"זה הזוי. אנחנו באים מסיטואציה שאין לנו בית וחווינו אבדות מאוד קשות, אל מזג אוויר שונה, ומקום אחר, וכולם מפנקים אותנו ואתה לא יודע איך הגעת לפה בכלל. יש קפיצות כל הזמן בין עכשיו לבין מה שקרה, מראות שמזכירים מקומות שכבר לא יהיו. יש ניתוק רגשי. משהו לא קולט שזה קרה, למרות שאנחנו חווים את זה יום-יום. מאז לא בכיתי, אפילו בלווייה של אמא שלי. כאילו שזה קרה בעולם מקביל. זה קרה, אבל לא לי. זה קרה, אבל לא יכול להיות שזה קרה בבארי. זה בלתי נתפס, אני לא מקבלת את זה. זה מנגנון הכחשה מאוד חזק. מצד שני, אמא שלי שהקריבה את עצמה כדי להציל את אבא והאחיין שלי".
"לפעמים זה נראה רק חלום, ואנחנו רק בחופש", אומר בנה אלון, "אני מקווה שאני אתעורר והכל יהיה בסדר. אני רוצה לחזור לבארי, למרות שאני יודע שגם בעוד 30 שנה לא יצליחו לבנות אותה מחדש. אני אתרכז בדברים שהם בסדר. ואני רוצה, כשאהיה גדול, להיות בכיתת כוננות".
