הרבה זמן הבטחתי לבן שלי בן ה-12 לקחת אותו איתי למשחק כדורגל באצטדיון. איכשהו עד היום זה לא הסתדר, במיוחד נוכח העובדה כי מבחינתי אצטדיון הבית הוא הסן סירו במילאנו, ופחות מגרשי הליגה הישראלית. יצא לי לראות משחקים של הנבחרת בסמי עופר ובבלומפילד ואני זוכר חוויה נעימה בהחלט, סדר ברמה אירופית ראויה למדי. אז החלטנו, חבר טוב ואני, לפנק את הבנים עם סיום כיתה ז' ולקחת אותם לראות את המשחק של הנבחרת נגד אנדורה באצטדיון טדי.
פעם ראשונה באצטדיון כדורגל, ולא משנה איזה ומי משחק, זו תמיד חוויה בלתי נשכחת, לא? אגיד כבר כי מה שעבר עלינו אתמול בערב בטדי, בעיקר לפני, אבל גם תוך כדי ואחרי המשחק, היה הכל חוץ מחוויה נעימה. ההיפך. ואני לא מדבר בכלל על המשחק עצמו. העיקר שישראל ניצחה, הילדים ראו שני גולים יפים של הנבחרת, התלהבו, קפצו, שרו והעיניים בהקו. שמחתי בשבילם. אבל הארגון והניהול כל מה שמסביב למשחק היה פשוט ביזיון אחד בלתי נתפס, בושה גדולה למי שאחראי לדבר הזה.
איני מבין גדול בחלוקת הסמכויות בניהול המשחקים, האם האחריות היא של ההתאחדות או של המשטרה, או גם וגם. ראשית, כולם כבר הזהירו אותי עוד יום לפני המשחק שהגעה לטדי היא סיוט, אין שום סיכוי למצוא חניה, ושצריך ממש להתארגן מראש. אז נסענו, בהמלצת אתר ההתאחדות והודעות המשטרה, לאחד החניונים הקרובים לאצטדיון. הובטח שירות שאטלים לאוהדים. את החניון מצאנו, חניה מצאנו בקושי, אבל שירותי הסעה לא ראינו כלל, לא לפני ולא אחרי המשחק. לא נורא, צעדנו, הליכה לא מאוד ארוכה והצלחנו גם להגיע לאצטדיון כ-10 דקות לפני תחילת המשחק.
אבל אז התחיל בלגן אחד שלם. סדרנים ששלחו אותנו פעמיים מסביב לכל האצטדיון כדי להגיע לשער הנכון, ועד שהגענו לשער, גילינו שהוא סגור. הסדרן הציע בנימוס לעקוף את האצטדיון שוב ולהיכנס משער אחר. הגענו לאותו שער ושם שוב הסבירו כי אין כניסה ושצריך לעשות סיבוב נוסף ולחזור לשער אחר.
עקפנו תוך 10 דקות את האצטדיון פעמיים עד שהגענו לנקודת ההתחלה ונדהמנו לגלות עומס מטורף לחלוטין של אוהדים שנדחסים למדרגות, שחסומות על-ידי שוטרים, מאבטחים ובודקים. כלום לא זז, דוחק בלתי נסבל, ולא שהיו שם אנשים אלימים. אנשים רגילים, אוהדים שבאו לעודד את הנבחרת וביקשו בסך הכל להיכנס לאצטדיון. דוחק ועומס כזה לא זכורים לי הרבה זמן. ילדים קטנים רבים בתוך הקהל, הלחץ של ההורים התחיל להיות מורגש ומטבע הדברים התחילו קצת צעקות וכעסים.
בשלב הבא, מאבטחים שלפו את המבוגרים עם ילדיהם בידיים והתחילו להעביר אותם דרך מחסומים צרים, ואחרים ניסו להזדנב ולהתגנב פנימה. תחושה נוראית, אפילו מפחידה. לא היה חסר הרבה כדי שהאירוע יהפוך לאסון ממש. מספיק שמישהו אחד היה נופל או מאבד עשתונות והיינו מסיימים את הערב עם נפגעים בנפש.
הלאה, עברנו את הדבר הזה והגענו למגנומטר, גם שם היו דוחק ולחץ, עברנו והגענו לשער עצמו. דלת קטנה וצרה וכולם ניסו להידחס דרכה. בודק הכרטיסים ניסה איכשהו לעבור על הכרטיסים שכולם שולפים לעברו, תוך שניות הוא איבד שליטה, המפקד הגיע והבהיר לו: "יאללה, עזוב, שייכנסו כולם".
תוך שנייה, הסתערות מהירה פנימה, בלי להציג כרטיס, בלי כלום. בפנים, אין סדרנים, כלום. ואז כל אחד בערך שיישב איפה שבא לו. אני מאמין שאוהדים שפוקדים את טדי, או כל אצטדיון אחר, באופן קבוע, מורגלים יותר ויודעים בדיוק איפה כל "גוש", איפה כל "שורה". אבל לאוהדים מזדמנים שמגיעים, זה פשוט סיוט. נכנסנו ליציע הדרומי, התיישבנו כנראה כלל לא במקומות שלנו. אבל היה פנוי, אז בסדר. פספסנו 14 דקות מהמשחק. בושה, ממש.
משחק שעל הנייר אמור להיות כל כך קל לניהול ברמה הלוגיסטית, הותיר תחושה של עוינות ולא של שמחה. גם בסוף המשחק, במקום לפתוח את השערים, שוב נדחקנו עם ההמון דרך פתח אחד קטן, דלת פלדה. סתם, פשוט סתם לחץ מיותר, דוחק ופחד לילדים.
אני מעריך שחלק מההיערכות שגרמה ללחץ בכניסות נבע מההיערכות של המשטרה לאור איומי אוהדי בית"ר ירושלים לשבש את הניהול התקין של המשחק. ייתכן וזו לא הנורמה, אבל זו הייתה החוויה. ושמעתי מימיני ומשמאלי המון אוהדים שפשוט נכנסו באפיסת כוחות לאצטדיון, קיללו, והתבאסו נורא על הדבר הזה, כך שאני ממש לא היחיד שיצא עם התחושות האלה.
ומילה אחרונה על הקהל ביציע הדרומי. הקללות לאבו-פאני היו מבישות, פשוט עצוב שככה אנחנו נראים גם בזירה הבינלאומית. שחקן נבחרת ישראל שנותן הכל על המגרש עבור המדים הלאומיים, סופג קללות איומות, מאחלים לו למות, שיישרף לו הכפר, והוא כמובן גם "מחבל". אל הקללות לשחקן מכבי חיפה בעונה החולפת נוספו שירי נאצה אחרים נגד קבוצות יריבות בליגה, נגד ההתאחדות, לעיתים אפילו נגד הנבחרת עצמה. אני מצדיע למאות אוהדים אחרים שלא שתקו אל מול המופע הזה, ונאבקו בנאצות באמצעות מחיאות כפיים.
פורסם לראשונה: 17:17, 20.06.23
