על פי השמועות, ברק יצחקי פתח כהרגלו במערך 3־3־4, עם ירדן שועה כחלוץ מדומה, טימוטי מוזי בימין ופטריק טוומאסי בשמאל. נדרש זמן עד שניתן היה לאשר זאת באופן רשמי, שכן ב־30 הדקות הראשונות של המשחק מול מכבי ת"א הכדור היה כמעט אך ורק בחצי המגרש של בית"ר ירושלים. באותה המידה אפשר היה, לשם הנוסטלגיה, להחליט שאלי אוחנה היה בשפיץ ולא שועה. לא רק החלוץ היה מדומה במערך של בית"ר – כל הגישה הייתה.
ניסיונות הלחץ הגבוה שמאפיינים את הכדורגל של יצחקי ואלמוג כהן הזיקו לבית"ר יותר מאשר למכבי, שמהרגע שהתגברה עליהם בקלות פגשה מאחור קבוצה חשופה. השער של דור תורג'מן נולד משיגעון הגדלות הזה. העמידה הגבוהה של שחקני בית"ר נועדה להרוויח את הכדור, עד כאן טוב ויפה. הדבר הכי גרוע שקרה לבית"ר הוא שלפעמים היא הצליחה במטרתה משום שכל איבוד עוקב שלה הפך לסכנת נפשות. כך דור פרץ חטף את הכדור מירין לוי, מסר לאושר דוידה ועוד לפני שיצחקי הספיק להגיד "ז'אן מרסלן" זה כבר היה ברשת.
היה שווה למכבי ת"א למסור את הכדור לבית"ר ירושלים רק לשם הרווח מחטיפתו העתידית. זה נראה רע, ואז זה החמיר, ומפה התחיל השינוי. מי היה מאמין שכך יתפתח מה שייזכר לבטח כאחד המשחקים הגדולים של בית"ר במאה ה־21.
זה אמנם היה מחיר כבד לשלם, ובמיוחד כשהיא כבר בפיגור 1:0, אבל ההרחקה של מרסלן אפשרה לבית"ר ללבוש צורה שלא הייתה לובשת לו הייתה נשארת ב־11 שחקנים – אחראית ומגיבה יותר, מתודלקת בתחושה שכל העולם נגדה, הפוך כל כך מזו היומרנית מדי שהייתה בראשונה, שחושבת שכל העולם שייך לה. בחלום, בית"ר מתמודדת עם מכבי בלי להתפשר על עצמה, מתוך הנחה שהיא שווה לה. במציאות, בית"ר הייתה צריכה לקבל את המכה כדי להתפכח. היא לא גרמה לה ליפול, היא איפסה אותה. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שהשופט דפק את הקבוצה שהוא הותיר ביתרון מספרי. מכבי ת"א צריכה להתלונן הבוקר על שניר לוי באיגוד השופטים בעקבות מה שהוא עשה לה. זה לבטח היה משחקו הטוב ביותר של מרסלן מאז הגיע בקיץ.
המחצית השנייה תיכנס לקאנון של בית"ר, שכבר ידעה כמה משחקים שפלירטטו עם העל־טבעי. כדורגלנים? המשחק הזה שוחק על ידי מלאכים. מקצוענות ומיסטיקה חברו יחד ל־45 דקות שאין דומות להן, אליהן נכנסה בית"ר באופן אחד ויצאה באופן אחר לחלוטין. זה לא היה משחק כדורגל, זו הייתה התגלות. האם הדברים יבשילו לכדי מאבק אמיתי על האליפות? אולי, אבל כדורגל הוא קודם כל אוסף של רגעים, ורגע כמו זה אמש בטדי בית"ר לא חוותה כבר שנים. הרבה אחרי שהם ישכחו מתי זכו באליפות בפעם האחרונה, הם יזכרו את ה־1:3 על מכבי. נו, המשחק של מרסלן.
נקודת החולשה של באר-שבע
הפועל באר-שבע מחזיקה בכדור יותר מכל קבוצה, מאיימת על השער הכי הרבה, וראשונה גם במסירות מדויקות, בישולים וכדורי רוחב. לא רע עבור מאמן שההימור שלא יגיע לחגים היה כל כך רווח, שהוא כבר לא נחשב להימור. זה היה ספוילר. אבל החגים הסתיימו, ורן קוז'וך רק התחיל. הוא לקח קבוצה שהקטגוריה היחידה שבה הובילה את הליגה בעונה שעברה היתה נוגדי דכאון, והראה לה את האור. תחת אליניב ברדה אי אפשר היה לראות את באר שבע בשידור ישיר, עם קוז'וך היא שווה צפייה גם בשידור חוזר.
אלא שלתת חמישייה למכבי פ"ת זה דבר אחד, ולתת אחד לבני ריינה זה דבר אחר לגמרי. ריינה מסוגלת לשחק את המשחק כמו הגדולות שבהן, אבל גם לגלות את הציניות ההכרחית לקטנות שבהן. לפעמים היא מבקיעה ארבעה שערים במחצית, לעתים השוער שלה מבזבז לבדו ארבע דקות במחצית. שרון מימר ראה את תקציר הפרקים הקודמים והבין שהדרך לעצור את באר-שבע עוברת באמצע, ובכל האמצעים. הוא הצמיד את מוחמד אוסמן ורועי שוקרני לקינגס קנגאווה ואליאל פרץ, ובנה מכונת זמן שהחזירה את באר-שבע שנה לאחור, לימים בהם בגרוש ובכדור היה חור. 11 השערים שכבשה באר-שבע בשלושת המחזורים הקודמים היו בערך חמישה יותר מדי. התחילו להתייחס אליה בהתאם.
המזל של באר-שבע, שבעונה שעברה לא הייתה לה תכנית א', שהשנה יש לה גם תכנית ב'. בשלושה משחקים היא עלתה ליתרון משערים של מחליפים שהיו על המגרש בצוותא עשר דקות לפני שכבשו. מי שיקרא לזה מאמן או סגל רחב משקר לעצמו. זו לא תכנית עבודה - זו השגחה, ומטבעה היא לא נמשכת לנצח. בסוף כל כוכב מאיר בשמיים, יש שופט על הקרקע. את אובדן הנקודות מול ריינה יכולה באר-שבע להפיל על אוראל גרינפלד והכרטיס הצהוב השני לאמיר גנאח. אם היא מעדיפה להתבונן פנימה ולא החוצה, גם איתן טיבי וניסיון ההרחקה הכושל שלו לפני השער של איהאב גנאים זו אופציה. כן, לצערה של באר-שבע, כדורגל לא משחקים רק מהקישור ומעלה אלא גם מהקישור ומטה, ומה שיש לה מתחת לקו המותניים הוא לא החומר ממנו עשויות אלופות.
התזמון הגרוע של טבריה
לראשונה מזה 36 שנים, יש לטבריה קבוצה בליגה הבכירה. למרבה הצער, מיד אחרי שיבשו נתזי השמפניה האחרונים, הסתיימה החגיגה. את משחקיה היא מארחת בנוף הגליל, ולאחרונה, ובעקבות הנחיות פיקוד העורף, גם עושה זאת ללא קהל. אם כך, היכן "טבריה" בדבר? זאת אומרת, בסמל שמופיע לצד שמה יש טופוגרפיה של הכנרת וכמה עצי דקל שמרמזים שלא מדובר, למשל, במכבי קריית גת, אבל כאן נגמר הסיפור.
גם בימי שגרה הכדורגל הישראלי הוא לא פלטפורמה לסיפורי סינדרלה – כשהן מגיעות מהליגה הלאומית עם ייחוד כלשהו, הן נדחסות והופכות גנריות כי הן לא עומדות בדרישות המנהלת – ובמיוחד עכשיו. אין שנה גרועה לעלות לליגת העל, אבל כנראה שיש שנה לא מי יודע מה.
פורסם לראשונה: 01:30, 29.10.24
