סטאד דה פראנס, שזהר אתמול (חמישי) בצבעי אדום-לבן-כחול לכבוד המשחק בין נבחרות צרפת וישראל, הפך לערב אחד למבצר השמור ביותר במדינה. עשרות רכבי משטרה של יחידות העילית הצרפתיות חנו בכבישים וברחובות המובילים לאצטדיון, שהיו חסומים ממילא. על הטיילת שהייתה כמעט ריקה מאוהדים תופפו פרסות סוסי המשטרה.
הכוח המתמחה בפיזור הפגנות, מחוזק בקסדות ומגינים, עשה פטרולים מסביב למתקן במפגן כוח שהבהיר: כאן לא יהיה בלגן. וכל זאת לצלילי זמזום הרחפנים, שפיקחו מלמעלה. כשהגיע האוטובוס האדום של שחקני נבחרת ישראל, הוא לווה בשיירה ענקית של ניידות ואופנועי משטרה, שהייתה גורמות אפילו לדונלד טראמפ לקנא.
אוהדי נבחרת ישראל במהלך המשחק מול צרפת
(צילום: תמר שבק)
סדרן ושוטר בכל פינה
עמנואל מקרון, שהכריז על בואו להתמודדות כדי "לשלוח מסר של אחווה וסולידריות אחרי האירועים האנטישמיים הבלתי נסבלים באמסטרדם", הניח בעצם את כבודו הנשיאותי על המאזניים. הוא הגיע מלווה בצמרת הפוליטיקה הצרפתית הנוכחית ובשני נשיאים לשעבר: ניקולא סרקוזי ופרנסואה הולנד. כל חריקה במנגנון הביטחון הייתה מתפרשת כעלבון צורב לרפובליקה.
את הצד בכחול-לבן ייצג שגריר ישראל יהושע זרקא. לפני המשחק שוחח מקרון עם הנשיא יצחק (בוז'י) הרצוג ועם ראש הממשלה בנימין נתניהו והבטיח להם ש"צרפת תישאר בלתי מתפשרת במלחמתה באנטישמיות". ואכן, לא רק בדרכים לאצטדיון אלא גם בשיטוטים בין יציעי המכובדים לטריבונות הרחוקות היה בלתי אפשרי למצוא פינה ללא שוטר או סדרן.
ביציעים עצמם נשבר שיא עצוב - כמות הצופים הנמוכה ביותר במשחק של הנבחרת הלאומית בצרפת – 16,611 (מתוך 80 אלף המקומות באצטדיון). וכן, גם ב"פשע" הזה אנחנו מואשמים. אבל למרות הטריבונות הריקות, 1,600 אנשי הביטחון של התאחדות הכדורגל, 2,500 השוטרים וכוחות מיוחדים באיזור האצטדיון ו-1,500 נוספים באמצעי התחבורה הציבוריים במרכז פריז, האווירה הייתה משפחתית וחביבה.
פרנק, סטפני ומישל מגיעים לכל המשחקים באצטדיון למרות שהם גרים כ-200 ק"מ מפריז. "ידענו שהמשחק הוגדר כסיכון ביטחוני אבל אנחנו לא מפחדים. אולי יהיה ריק אבל נרגיש במתכונת VIP", הם התלוצצו. "באנו לראות אירוע ספורט, להריע לשתי הנבחרות וליהנות מהאווירה, שהיא תמיד נהדרת". בצד הצרפתי אכן נראו הרבה משפחות וילדים, מה שהעיד שלפחות מצדן לא היה חשש מכך שהאירוע יתדרדר למחוזות אלימים. בסופו של דבר הן צדקו. הצרפתים הצליחו לשחזר את ההצלחה האבטחתית מהמשחקים האולימפיים - כולל הגעת ועזיבת הצופים ללא הפרעה, או לפחות כמעט.
בכניסה למקום נראתה חבורת בחורים צעירים שלבשו חולצות של מכבי ת"א, הניפו דגלי ישראל, וחבשו לראשם כיפות וכובעי בייסבול (הכיפות החדשות בצרפת עבור אלה שלא מרגישים בטוחים ברחובות). "אנחנו צרפתים, באנו לעודד את הנבחרת ולהראות שאנחנו לא מפחדים. עם ישראל חי", הם אמרו בעברית עם מבטא צרפתי מודגש. בכלל, רוב האוהדים שהגיעו למשחק היו יהודים צרפתים שעבורם זהו משחק הכדורגל הראשון בחייהם, פחות ישראלים או אוהדי נבחרת ישראל.
"עם ישראל חי" בטריבונה
מלאני פאולי-גיסה (לא יהודייה "אבל ציונית נלהבת", לדבריה) מקולקטיב "No silence" הייתה אחראית לארגן אוטובוס אוהדים, שגם הוא לווה אחר כבוד לאצטדיון בצ'קלקות, ניידות וכלב משטרה שהגיע להסיר חשש מחומרי נפץ. "הקמנו את העמותה הצרפתית-ישראלית אחרי ה-7 באוקטובר, כדי לדבר על קורבנות האונס והזוועות. כשראינו את האיומים לפני המשחקים האולימפיים והפראלימפיים, החלטנו להכריז על מטרה נוספת: שנציגים ישראלים ירגישו בבית כשהם בצרפת. ליווינו את הנבחרות ועודדנו בתחרויות. המשחק הזה הוא המשך היוזמה. אסור היה להיכנע ללחצים האנטישמיים והנבערים. תודה גם לצרפת שעשתה את כל המאמצים כדי שהמשחק יתקיים", אמרה לקול שירת "עם ישראל חי" בטריבונה.
חדווה גדולה של אחרי המשחק לא הייתה כאן. ממילא כל החנויות היו סגורות כך שאפילו סנדוויץ' ראוי או צ׳יפס לילדים לא נראה באופק. ימות המשיח אכן הגיעו כי היה מקום לשבת ברכבת אחרי משחק כדורגל
אז אמנם נשמעו כמה שריקות במהלך הצגת הנבחרת הישראלית ובשירת התקווה אבל רוב הקהל הריע לישראלים - וחלקו אף נופף בשני הדגלים, הצרפתי והישראלי (חל איסור להניף דגל שאינו של אחת הנבחרות). מורת רוח נשמעה מאוהדי נבחרת צרפת רק בתגובה לקריאות שאינן קשורות למשחק כמו "חמאס הם רוצחים", "שחררו את החטופים". באחד היציעים אף הניפו אוהדים בלונים צהובים, בניסיון להנכיח באירוע את הקריאה לשחרור החטופים
ביציע הישראלי נשמעו גם קללות מצד מקומיים נגד מפלגת השמאל 'צרפת המורדת' ("נ*** אתכם"). מדובר במפלגה פרו פלסטינית שמתחילת מלחמת חרבות ברזל נושאים מנהיגיה נאומים שמפלרטטים עם הקו האדום של קריאות אנטישמיות. בנוסף לאלה, איך לא, נראתה ביציע גם נציגות של חסידות חב"ד שעירבבו את שירת התקווה עם "משיח משיח משיח, אוי יוי יוי יוי" ו"העיקר לא לפחד כלל". אבל בשורה התחתונה, רוב היציעים היו בכלל מעורבים בין אוהדי שתי הנבחרות, במנותק לגמרי מהמסרים הבדלניים והחששות.
בשלב מסוים החלה קטטה באחד היציעים המעורבים, בצד השני של האצטדיון, אבל לצרפתים לקח עוד כמה דקות להגיע עם המגינים והקסדות, כדי ללוות את הניצים החוצה.
חיפוש אינטנסיבי גילה גם משפחה של שלושה דורות ישראלים: מיכאל הסבא, מיכאל הנכד ואלירז פריאנטי האבא. "שון גולדברג הוא הדוד שלי", הסביר בגאווה מיכאל הצעיר. "הגענו רק ליומיים אבל זה היה שווה. לראות את הנבחרת זו גאווה וברוך ה' שהתוצאה היא 0:0", סיכם מיכאל הסבא.
כיכר הרפובילקה עמדה שוממת
קצת לפני שריקת הסיום, החלו עובדי האצטדיון באפודים הכתומים הזוהרים שלהם למלא את המדרגות כדי לחצוץ, אם במקרה יהיה צורך, בין אוהדי שתי הקבוצות. קבוצה מרשימה של הכוח המיוחד נגד התפרעויות ירדה שוב עם קסדות ומדים ופיקחה על היציאות ועל הדרך עד למערכת רכבות הפרברים והמטרו, כשהיא נועצת מבטים של "לא כדאי לכם להתעסק איתנו".
אוהדי נבחרת ישראל לפני המשחק מול צרפת
(צילום: תמר שבק)
חדווה גדולה של אחרי המשחק לא הייתה כאן. ממילא כל החנויות היו סגורות כך שאפילו סנדוויץ' ראוי או צ׳יפס לילדים לא נראה באופק. ימות המשיח אכן הגיעו כי היה מקום לשבת ברכבת אחרי משחק כדורגל וגם ברציפים ובתחנות המטרו החשובות נראו יותר שוטרים מצופים. אפילו כיכר הרפובליקה, שהיא אתר ההפגנות הסוערות האהוב ביותר על הצרפתים עמדה שוממת. אפשר לומר שזה אולי לא היה הערב המלהיב ביותר בתולדות התחרויות בפריז (עם כל הכבוד ל-0:0 המרשים של הנבחרת על הדשא) אבל הוא עבר בשלום. וגם זה הישג ספורטיבי שאין לזלזל בו.
