קצת ה-תערערתי אז שאלתי את הבינה המלאכותית מה מטרת משחק הכדורגל. כדי לוודא. המטרה, הבינה השיבה, היא לנצח על ידי הבקעת יותר שערים מהיריבה. זה היה מרגיע לשמוע. כי נדמה ששמענו את מאמן הנבחרת רן בן שמעון מגדיר ניצחון בדרך אחרת – של לא להפסיד, של לא להתמוטט חלילה.
בתיעוד מחדר ההלבשה של נבחרת ישראל שהוציאה ההתאחדות, בהפסקה נגד צרפת, נשמע בן־שמעון מנחה: "הם מעלים את הקצב, אנחנו מעלים את רמת ההתנגדות". מדובר בקטע חלקי, ברור. מאוד יכול להיות שברגע אחר בתדרוך נשמע בן־שמעון דופק על השולחן, ואז נעמד עליו, ואז מורה: "ההגנה נהדרת אבל בואו ניתן בראש גם בהתקפה. ננצל את זה שהם יוצאים קדימה, נעקוץ במתפרצת".
רן בן שמעון מדבר בהפסקת המחצית בחדר ההלבשה
(באדיבות one)
אם ככה אמר, מחילה. רק שאנחנו יכולים להסתמך על מה שפורסם. ושם בן־שמעון אומר: "בואו פעם אחת ננצח משחקים כאלה. בואו פעם אחת נמשיך עם זה 90 דקות עד הסוף". כשידוע לנו שהבקשה להמשיך "עם זה" באה אחרי מחצית של 0:0.
כל זה נאמר בלי שמץ ביקורת. אף אחד לא עוצם עיניים מול המציאות. זו צרפת הגדולה שהייתה שם ולחצה פול גז; וזו נבחרת ישראל הקטנה שהגיעה אחרי שרשרת הפסדים לעוד אירוע של מגננה רבתי. ככה שגם תיקו שעלה בהרבה יזע זה הישג מדהים, אין מה לומר. אבל להגדיר אפס אפס כניצחון? לא יודע. מה כן יש פה? ניצחון מנטלי, לא מבוטל. ולא נגד צרפת, נגד עצמנו.
על הדשא הצלחנו לא לספוג, פה ושם הנענו יפה מול לחץ גבוה, על הדרך מצאנו שוער לשנים הבאות, על הדרך גם תיסכלנו את היריבה שממול. מצוין, רק שזה לא משהו כביר להתפאר בו מקצועית, אם נבחרת חפצת מונדיאל אנחנו. ועדיין נתנו פייט לשדים שלנו. השדים עתיקי היומין, שגורמים להגנה שלמה לקרוס על הכדור הראשון שנבעט לרחבה. ואז להאשים, לאבד תקווה, להפסיק לרוץ, להשתבלל, לספור דקות עד לספיגה הבאה. אז כן, נגד צרפת התגוננו בלי פיק ברכיים, לא התפרקנו, לא נענשנו בדרדלה, משכנו עד הסוף, מנטלית ניצחנו.
ההיסטוריה שלנו מלמדת שקשה להתרפק על זה יותר מדי. הנפילות המנטליות שלנו מתעתעות. יש להן פנים רבות. הן יכולות לצוץ אחרי גול שאנחנו מבקיעים, בדמות בהלה שלנו מעצמנו. או אחרי גול שאנחנו סופגים, בדמות בהלה מהיריבה. או סתם, כשמחוגי השעון מתקתקים אל סוף המחצית או המשחק, ואנחנו בתבהלה שנעשה משהו שאולי יהיה גדול עלינו.
הערב נשחק נגד בלגיה וגם נגד עצמנו. יהיה נחמד לתת שוב בראש לשדים הוותיקים שלנו. זו ההתחלה. רק שנצטרך לזכור שיש גם יריבה על הדשא. וגם אותה איכשהו צריך ללמוד לנצח. ככה לפחות מגדירה הבינה.
