בכר: "עשינו את המקסימום, מרימים את הראש"
(באדיבות one)
הפארק דה פראנס התחפש אתמול לקאמפ נואו. אלפי אוהדים ישראלים ביציעי פריז סן ז'רמן דמו לפתע לאוהדי איינטרכט פרנקפורט מאפריל אשתקד, ברבע הגמר של הליגה אירופית מול ברצלונה, אז אלה השתלטו גם על חלקים נכבדים מיציעי הקבוצה האורחת. "נעשה לכם פרנקפורט", הבטיחו אוהדים ירוקים רבים ברשתות, וקיימו.
הם לבשו חולצות לבנות או שחורות שהעלימו את הסגול הפריזאי, ויצרו חומת משבצות שנצמדה ליציע המצומצם שהוקצה לאוהדי חיפה, ובכך הכפילו אותו. אי שם בדקה ה-20, כשכל מה שנותר ממסך האש המרהיב שיצרו אוהדי מכבי חיפה ביציעם המרושת הוא ענן עשן, העוצמה נחשפה במלואה. בדקות שלפני כן, שכללו גם את עצירת המשחק למספר דקות, נצפו אוהדים צרפתיים נמלטים מהיציע הצמוד למזנונים, נחנקים מהעשן הסמיך. ביציעים אחרים, אלפי ישראלים אחרים, כמונו, שישבו בגוב האריות, נקרעו: מה לעשות אם מכבי תכבוש? איך עוצרים שמחה של אוהד אמיתי ונושכים שפתיים?
דרך עמוסת פחדים
שעה וארבעים דקות לשריקת הפתיחה. טריבונה 407, ליד כניסה G, טבעת עליונה בפארק דה פראנס, מעל לקרן. לידנו, מאחורי השער, 2,000 אוהדים מהאולטראס הפריזאי החלו תופסים את מקומם בניחותא צרפתית. ראשונים להתחיל בשירת העידוד היו 500 הירוקים הראשונים שהקדימו ליציע האורח, ותוך שניות הגיבו הצרפתים מהאולטראס, בבוז צורם שפילח את כל היציעים שעדיין היו ריקים.
עוד לפני כן, הדרך למשחק הייתה ארוכה ועמוסת פחדים. כבר בשעה 16:00, עשרות ניידות משטרה גדולות חנו בכיכר סנט-קלוד החולשת על הכביש המהיר בסמוך לאצטדיון הוותיק. במלון איביס סטייל הסמוך הסכימו בחיוך לאכסן את התיקים שלנו לשעות המשחק, כדי לחסוך עוד פלישות לא נעימות בבדיקות הצפויות, שחלילה גם התחתונים לא יהיו בצבע ירוק. "אם לא תצליחו להיכנס, אז נקרין המשחק בלובי", הציע פקיד הקבלה הנחמד. ואז מתחיל המסע הארוך והמלחיץ, שבעת מדורי הגהנום לאורך 400 מטרים של צעידה רצופת מחסומים - שוטרים לובשי שחורים עמוסים בקסדות צד, שכפ"צים עבים ומסיכות גז, מביטים אלינו בחשדנות בקרן הרחוב. סדרנים בודקים אותנו במחסום הראשון, רואים את הכרטיסים ונותנים לעבור. הכל תקין. אין דרישה לדרכון, ואנחנו כבר בין דוכני הטורטיות. אנחת רווחה, אבל עוד לא נכנסנו.
צעדת אוהדי מכבי חיפה ברחבי פריז
(צילום: שמעון אלבז)
ככל ששריקת הפתיחה התקרבה, ככה גבר הביקוש בדוכן של פ.ס.ז' לצעיפי החצי-חצי מצד "האוהדים המקומיים" עם האנגלית במבטא המוזר. המוכר הפתיע שוב ושוב ואמר שאין אותם, למרות שבכל משחק גדול באירופה הם נמכרים למזכרת. גם אחרי המשחק, בכל דוכני המזכרות הרשמיים והלא רשמיים שמסביב לאצטדיון, לא היה זכר לצעיף המבוקש. הצרפתים כלל לא ייצרו אותו. "אין צעיף תואם היום", נכתב מראש, בעברית, בשלט על אחד מהדוכנים, והותיר מאוכזבים את האוהדים מישראל שביקשו לפחות את המזכרת מהחוויה הבלתי נשכחת.
ותודה לספסרים
הישראלים שהגיעו ליציעי פ.ס.ז' אתמול היו רבים, אלפים, אבל רובם נזהרו לא להתבלט בגוב האריות. לכל שוטר כאן, גלוי או סמוי, יש סמכות למנוע כניסה או להעיף כל אוהד יריב שלא יבוא לא טוב בעיניים. "שילמנו 1700 שקל לכרטיס וגם את זה בקושי השגנו", סיפרו שני אוהדים צעירים שמיהרו להיכנס לאצטדיון. "אחרים כאן פה כבר שבוע כדי לקנות מספסרים מקומיים גם ב-4,000 ו-5,000 שקלים". אנחנו כמוהם, בכניסה לשער G, ואז הלב רועד: בקצה התור המאבטחים צועקים לכולם להכין פספורטים. צעד אחר צעד, הפנים מלבינות מהפחד שנסולק. ממתי אוהדים של קבוצה יריבה מורשים להיכנס לתוך היציע של הקבוצה המארחת?
ואז רגע התושייה: אנחנו פותחים את הדרכון הישראלי ללא חשיפת כריכתו המסגירה, ומקווים שהמבט המהיר לעבר השם, יספיק. בכל זאת, גם כאן, כמו בסטמפורד ברידג' ובקאמפ נואו, מגיעים תיירים זרים ליהנות מהחוויה. ארבעה בני משפחה מיפן שהיו בתור שלנו אשררו זאת, נתנו לנו תקווה. זה עבד והמאבטח החסון העביר אותנו לעמדת העברת הכרטיס האוטומטית. גם היא מאוישת. האור האדום בעמוד המתכתי לפנינו הפך לירוק עולה. צפצוף קל מנענע את מחסום הקרוסלה. הלב רועד שוב, הפעם מאושר, שזהו זה. עשינו זאת. אנחנו בפנים. שום דבר לא ימנע מאיתנו לחדור לעורף האויב. ואז, ובפעם החמישית בסך הכל, עוד בדיקה על גופינו, פיזית יותר, עם הצצה לתחתונים, חיפוש כל סממן שיסגיר אותנו. אלפי סגולים לצידנו מתקדמים לטריבונות שלהם בניחותא, אבל ביניהם אפשר לזהות בקריצה שקטה את הרבים מישראל.
אומרים שישראלים מזהים מקילומטרים ישראלים אחרים בחו"ל. כאן ביציעי פריז הזיהוי היה חשאי, בלי שום צ'פחה או חיבוק רועש כמקובל. "דבר חלש, תנמיך את התאורה בטלפון, אל תעלה שום דבר לאינסטגרם לפחות על המחצית", הן ההוראות שעוברות כמעט במילות קוד, בחלופות מבטים. הסדרנים כאן כבר יותר חייכנים, פחות חשדניים, אבל עדיין לא ניקח סיכון.
30 דקות לשריקה, אוהדי האולטראס של פריז התחילו בשירי אהבה שכללו שוב ושוב את המילה חיפה ועוד מילה בצרפתית שפחות ראויה לאזכור נוסף. במחצית השנייה הם לא הפסיקו לחזור על שיר הגנאי לחיפה. הם הביטו מעלה, ליציע העליון שמעל לקרן הסמוכה אליהם, וראו מחזה שאליו אינם רגילים: הרבה פחות צעיפים וחולצות עם סמל מגדל האייפל במרכזו, הרבה יותר אוהדים שיושבים בשקט.
רבע שעה לשריקה, ההבטחה של משטרת צרפת כבר נשברת, ואוהדי פריז שולפים לפחות ארבעה דגלי פלסטין ומנפנפים בהם בגאון. הדגלים הוסתרו בחלוף דקות אבל הוחזרו אחרי השער החמישי של פריז והשני של קיליאן אמבאפה בדקה ה-64. שלוש דקות לאחר מכן, בשער העצמי של שון גולדברג, הרצפה ביציע הצרפתי כבר רעדה. הפריזאים באולטראס התקנאו במופע האבוקות האדיר של הירוקים, והדליקו שני חזיזים קטנים משלהם.
למרות מה שהיה על הדשא, ביציעים מכבי חיפה רשמה נוק-אאוט על הבמה הגדולה בעולם. כמה קשה היה לא להצטרף לשירה האדירה שבוקעת מהיציע הרחוק והמרושת, ולנשוך את השפתיים גם בשערים המצמקים. היה קשה לקנא בכל אחד ואחת מהם, אלו שביציע הרשמי של מכבי חיפה, עוד בצעידה הנה לאצטדיון, רק כי הוא עם צעיף ירוק. אבל האיפוק הוא כוח. ואסור להרוס. חלקנו הגיעו למשחק דרך פולין ומכל קצוות אירופה, אחרים דרך רכבת מאמסטרדם. עם הר הגעש של סמי עופר נגד בנפיקה ליסבון במחזור הבא, הירוקים יכולים, וצריכים, להמשיך את המסע המופלא גם לליגה האירופית. אולד טראפורד כבר מחכה לנו.
