הטור הזה מכיר בנקודת המוצא שבשום אופן נבחרת ישראל לא הייתה מוציאה נקודות מאיטליה הערב, ושתחילת קמפיין אבוד היא זמן לעשות ניסיונות, ושגם קיליאן אמבאפה ירד לספסל. כל ההיבטים האלה לא רלוונטיים.
נבחרת ישראל בכדורגל היא מקור בלתי נדלה לאכזבות, כעסים ועצבים. הקו שנמתח בין המשחק האחרון של אלון חזן ועד למשחק האחרון בינתיים של רן בן שמעון מעלה רגש חדש ולא נעים: עלבון. הוא אפילו לא נובע מהיכולת במשחקים, כי היא לא מפתיעה, לא משהו שלא ראינו כבר. זה משהו שמדליק אותך עוד כשההרכב מפורסם.
בשבוע שעבר התפרסם כאן ריאיון מצוין של אליסף דעואל עם הפסיכולוג אוהד מעוז, שעומד בראש המערך המנטלי של הוועד האולימפי. מעוז התייחס שם לבעיה הצורבת של הספורט הישראלי, בכל הענפים, בצורה מזוקקת מאוד: "בקבוצות ילדים ונוער, גם בכדורגל וגם בכדורסל, אתה פוגש המון מאמנים... לא מעניין אותם שילדים יאהבו את הספורט, לא מעניין אותם הערכים של הספורט ושיפור יכולות, מעניין אותם רק להצליח. מאמנים מתייחסים לילדים כאל כלי להשיג את המטרות שלהם". אמנם מדובר על ילדים, אבל מכאן צומחת החשיבה של מה שמסתמן כסוג של התנשאות מצד בן שמעון.
היורו האחרון היה דוגמה נהדרת למה שקורה כאשר מאמן מקובע מצר את צעדי השחקנים שלו כדי להדגיש את עצמו. מבין כל המאמנים בעלי השם של הנבחרות הגדולות שנכשלו, זה שזכה בתואר היה המאמן האפור והאלמוני שנתן לשחקנים חופש בתוך מסגרת ויצא מהפילוסופיה הספרדית הקבועה. הוא ראה את סוג השחקנים שיש לו ביד, והתאים את עצמו ואת הגישה למשחקים למה שיש להם להציע.
4 צפייה בגלריה
התאים את עצמו - וזכה ביורו. מאמן נבחרת ספרד לואיס דה לה פואנטה
(צילום: REUTERS/Kai Pfaffenbach)
כמו אותם מאמני ילדים בארץ שמתמקדים יותר מדי בטקטיקה ובתוצאות במקום לתת לשחקנים ליהנות, בן שמעון וחזן של הנבחרת נראו כמו מאמנים שרוצים להוכיח שהם יודעים יותר טוב מכולם. הנבחרת והקהל תמיד משלמים על כך בסופו של דבר.
במשחק מול בלגיה, זה בלט בשינויי העמדות של שחקנים, נטייה ישראלית קבועה בניסיון להאדיר את הראש של המאמן. הערב, כאמור, ההרגשה שהתקבלה הייתה פוגענית: זה לא רק אוסקר גלוך, שק החבטות הקבוע של מאמני הנבחרת הטקטיקנים שהוא לא מתאים להם במערך; זו העובדה שבן שמעון, כנראה מסיבות של "התאמה לשיטה", סיפסל את שלושת השחקנים הישראלים הטובים ביותר בשנת 2024, גלוך, עומרי גאנדלמן ומוחמד אבו-פאני.
בן שמעון ויתר על קשר מבריק שקיבל את המושכות בקבוצת ליגת אלופות, שחקן שמתאים בצורה מושלמת למה שישראל יכולה לעשות במשחקים בהם היא אנדרדוג מוחלט – נגיחות במצבים נייחים – וקשר מרכזי שחידד את יכולת הבישולים שלו בקבוצה אירופית טובה, שעלה הערב מהספסל וכבש את השער המצמק. שלושתם. שלושתם לא מתאימים למה שבן שמעון רצה לעשות הערב. אפילו לא אחד מהם.
לא מתאימים לתבנית או לתוכנית המשחק? כשיש שחקנים כאלה בכושר, הם מכוונים את התוכנית, והמאמן לא אמור לכפות את הדרך שלו עליהם. מהצד השני יגידו: מי ישמע, אפשר לחשוב אילו שחקנים סופסלו. זו לא חשיבה נכונה. אולי הם לא אמבאפה או כריסטיאנו רונאלדו, אבל הם המיטב שיש לנו כרגע, צעירים, ומאמן שמנסה לצאת לדרך חדשה לא מוציא דווקא אותם כדי לרוץ בפעם האלף עם כוכבי הליגה הישראלית, שחקנים כמו דור פרץ שלא החזיק מעמד עם הפיזיות והקצב של איטליה וברח חזרה למקום בו הוא מלך – אלא בונה את אותה הדרך עליהם. ושוב זה הרכב על טהרת מכבי ת"א מתוך מחשבה מוטעית שהליגה הישראלית או השלבים המוקדמים האירופה הם מדד למשהו.
הדבר הזה נמאס כל כך. הוא מעלה שוב את הצורך במאמן זר שלא יבוא עם מחשבה מקובעת על מה שהוא כבר מכיר מהכדורגל הישראלי, אבל בעיקר פוגע בבן שמעון עצמו: אין לו דרך להשתחרר מהדעה הרווחת שכמעט אף אחד לא מעז להגיד בפומבי – שהוא ברירת מחדל עד שברק בכר יחליט שיש קמפיין בו קיים סיכוי לעלות לטורניר גדול. בכך שהוא מתעקש לבצע את המהלכים האלה, ששגויים לחלוטין במחשבה קדימה, הוא מנסה בכוח לייחד את עצמו – כמו אותם מאמני ילדים – ומקעקע את הטעות.
המשותף לרוב הקמפיינים של הנבחרת הוא ההרכבים המאולצים וההמצאות המיותרות. כל אחד מנסה להטביע את חותמו עם "דרך חדשה". פעם אחת, רק פעם אחת, אולי יימצא האיש שלא יבוא עם חזון, שלא יהיה התלמיד שמנסה לקבל נקודות נוספות במבחן באלגברה על הדרך המסובכת ביותר לפיתרון – אלא פשוט יעלה ביחד את השחקנים בכושר הטוב ביותר?
