אף אחד לא אוהב להפסיד בכבוד. אתמול (חמישי) התקופה הזו תמה, בכל מה שנוגע לנבחרת הנוער. אף על פי כן, אין דרך אחרת לתאר את המסע הייחודי של החבורה הזאת עד לחצי גמר המונדיאליטו, וישנו עוד הקרב על המקום השלישי.
נבחרת הנוער במונדיאליטו - כתבות נוספות
הם עלו לדשא בלי רגש נחיתות. אף לא שמץ. המחצית הראשונה הייתה פיזית, קשוחה לפרקים כראוי למשחק של בוגרים, שיוויונית ואיכותית, בשני הצדדים. לרגע חשבתי שאולי כדאי לשלוח את שתי הקבוצות לגישור בבית הנשיא, אולי משם תצא הכרעה. אבל למה לקלקל משחק טוב.
האצטדיון בלה פלאטה נראה מרשים מבחוץ. בפנים הוא חלוד ומטפטף. הוא מזכיר את אצטדיון רמת גן ההיסטורי. ישראלים ויהודים מקומיים הגיעו באלפיהם, חמושים בדגלי ישראל ובחולצות הנבחרת. אוהדי אורוגוואי היו כפולים במספר - רק שעתייים נסיעה במכונית מפרידות בין מונטווידיאו ללה פלטה - אבל היריבות הייתה לגמרי ידידותית. ביציע G התכנסו משום מה אוהדים חמים של שתי הנבחרות, שני גושים צמודים. מכיוון שהדגלים של שתי המדינות כחולים-לבנים קשה היה להבדיל ביניהם, מה גם שחלק מהאוהדים פשטו חולצות, כמקובל.
ביציע הזה פגשתי אב ובתו שממחישים את הצד השמח בהתמודדות הזאת. הוא גבריאל נואצ'ס, יהודי ממונטווידיאו, אורוגוואי. בתו ליבי. הם חיברו שני דגלים יחד, של ישראל ושל אורוגוואי. הבת, בת 21, היא ראש תנועת הנוער בית"ר באורוגוואי. אחיה עלה לארץ. היא תעלה בהמשך השנה. "אני רוצה שישראל תנצח", לחש לי גבריאל. הוא סיפר לי ששאלו את הילדים היהודים בבית הספר במי הם תומכים, בנבחרת אורוגוואי או בנבחרת ישראל. בעיה של נאמנות כפולה.
הייתה לו הצעה - שאם ישראל תנצח אזמין את מנסור עבאס ובן גביר לצפות יחד במשחק. אין מצב, אמרתי לו. בגלל בן גביר. אני יודע, אמר, אבל להציע אפשר. קבוצה של אוהדי בית"ר ירושלים פרסה שלט בד שעליו נאמר: "דין בית"ר וכל השאר" אחד מהם בא בצהוב שחור, בתוך הים הכחול. חשבתי שאם אוהדי בית"ר באים להריע לשחקנים ערבים הגענו לאחרית הימים. לגשת ליציע ולהודות לקהל. אולי בצדק: הסיפור טרם נגמר. כך או כך, המסע היה מרשים. כן ירבו.
