קצת יותר משנה חלפה מאז שמאור בוזגלו תלה את הנעליים. מאז אותה מסיבת עיתונאים דרמטית ומרגשת ("הכדורגל הוא כמו איבר בגוף שתלשו ממני") שבה מאור לא יכול היה לעצור את הדמעות. תזכורת: השנה וחצי לפני הודעת הפרישה היו עבורו לא קלות בכלל. בוזגלו, אז שחקן הפועל ת"א, נפצע בדרבי ביוני 2020 ומאז לא חזר למגרשים. אחרי סאגה ממושכת מול האדומים שהפרו עימו את החוזה והליך בוררות הם חיובו לשלם לו פיצויים.
בינתיים נראה שהשנה האחרונה של אחד הכוכבים הכישרוניים, הצבעוניים והמדוברים שצמחו בכדורגל הישראלי, עמוסה לא פחות מאשר כשהיה על המגרש. בוזגלו הפך לפרשן במשחקים המרכזיים, די-ג'יי עולה במסיבות VIP, וכמובן חלק מרכזי בסדרת הדוקו-ריאליטי המשפחתית "הבוזגלוס", שכבר משלימה עונה שמינית. במקביל הוא מתמרן בין שני זוגות התאומים שיין ולאיו בני ה-5, ומיילי וריי בני ה-10 יחד עם אשתו מירן. אז כמה חסר לו באמת המשחק והריח של הדשא? בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות" ו-ynet הוא מבהיר: "אני ממש, אבל ממש לא מתגעגע לכדורגל".
נראה שאתה עושה מאמצים למלא את החור הגדול שנוצר מאז הפרישה.
"כרגע אני די-ג׳יי ורק בתחילת הדרך. בשנתיים האחרונות אני גם משמש כפרשן ויזם, ולגבי הבוזגלוס, אני לא משחק בתוכנית ריאליטי, זו סדרה על החיים שלי ושל משפחתי. בעיניי זה ממש לא מובן מאליו שאנחנו מצלמים עונה שמינית. אני עושה עוד הרבה דברים נוספים במקביל. אז להפך. אני לא חושב שנוצר חור, אלא נפתחה דלת של דברים שמעולם לא עשיתי או חוויתי וזה מרגיש לי שבגיל 34 התחלתי חיים חדשים. זו הרגשה אדירה ופריבליגיה מטורפת".
ובכל זאת, אין געגוע לרוץ על הדשא ולשחק כדורגל?
"הרבה שואלים אותי אם אני מתגעגע ומאוד מופתעים מזה שאני אומר להם שממש לא. הייתי, חוויתי, עשיתי. אמנם הכדורגל נתן לי חיים שלמים וכלים להתמודד, אבל גם השאיר בי צלקות לכל החיים. בריאותית הקושי נמצא ביום-יום. לקום מהמיטה זו אופרציה לא פשוטה ובכל שינוי של מזג אוויר, הרגליים שלי מזכירות לי את מה שעברתי. הסתגלתי לכאב כי אין לי ממש ברירה אחרת".
ולהערצה של האוהדים אתה לא מתגעגע?
"אני יכול להגיד בפה מלא שזה לא מובן מאליו הפרגון וההערצה שקיבלתי ושאני מקבל. בכל מקום שאליו אני הולך ומי שעוקב יודע שאני איש של קהל, וזה מה שהיה הכי חסר לי בתקופה שלא הייתי על המגרש. אני ניזון מזה, זה מחיה אותי ועכשיו אני פוגש את אותם הקהלים במועדונים ובמסיבות, אבל הפעם מעמדת הדי-ג׳יי ובשעות שונות וכמובן שקהל חדש נחשף אליי".
"תמיד הייתי יציב גם בנפש"
אנשים בטח עדיין עוצרים אותך ברחוב. מה הם אומרים לך?
"אין אחד שלא פוגש אותי ומדבר איתי על הדרך שעברתי וכמה זה נוגע באנשים מכל מיני עולמות, ונותן להם השראה וכוח לא לוותר, או מנגד לעשות צעדים אמיצים בחיים. זו הרגשה שנותנת כוח וסיפוק שאתה מצליח להשפיע על אנשים".
כשמדברים על המסע של בוזגלו צריך לזכור שכבר בגיל 14 הוא הוחתם על ידי המועדון הצרפתי ליון (שותפו לחדר באקדמיית הנוער של המועדון ענה לשם קארים בנזמה), אבל אחרי שנה חזר לישראל והצטרף למחלקת הנוער של מכבי חיפה. כשלא מצא את מקומו בבוגרים, הוחלט בחיפה להשאילו להפועל פ"ת ובהמשך לסכנין, בה עשה עונה מצוינת. בגיל 20 הוא חתם במכבי ת"א ובתום אותה עונה הגיעה הפציעה הגדולה הראשונה – קרע ברצועה הצולבת והשבתה מכדורגל עד לאמצע העונה הבאה.
"לקום מהמיטה זו אופרציה לא פשוטה ובכל שינוי של מזג אוויר, הרגליים מזכירות לי את מה שעברתי. הסתגלתי לכאב כי אין ברירה אחרת"
במכבי ת"א החליטו לוותר על הכישרון הצעיר, אבל בוזגלו לא התייאש, עבר לסטנדארד ליאז' הבלגית שבה שיחק במשך שנתיים וב-2013 חזר לישראל וחתם בהפועל באר-שבע, בה חווה את הפריחה הגדולה ואת התקופה הטובה ביותר שלו בכדורגל הישראלי. בוזגלו הוביל את באר-שבע לשתי אליפויות, כיכב בשלב הבתים של הליגה האירופית ואף כבש את השער מול סאות'המפטון שהעלה את המועדון לשלב 32 האחרונות במפעל היוקרתי. לקראת תום עונת האליפות השנייה (2016/17) הגיעה המכה הכואבת: בוזגלו שוב נפצע והאבחנה הייתה הקשה ביותר – קרע ברצועה הצולבת, הפעם בברך השנייה.
הקשר ההתקפי נכנס לתקופת שיקום, נאלץ לעזוב את באר-שבע ובספטמבר 2017 חתם במכבי חיפה. הוא הספיק לשחק מעט מאוד לפני ששוב נפצע, שוב באותה הברך. הכדורגלן שכבר נשק ל-30 לא ויתר גם הפעם, יצא ללונדון כדי לעבור ניתוח אצל מומחה בינלאומי, נעדר לתקופת החלמה ארוכה מאוד בסיומה חתם בבית"ר ירושלים.
בחלוף עשרה חודשים ללא כדורגל הוא רשם הופעת בכורה במדי בית"ר ועד תום העונה הוא כבש ארבעה שערים. מטדי עבר בוזגלו להפועל ת"א, שם הספיק אמנם לשחק כדורגל, אבל גם סבל ממחלת הנשיקה שהביאה להיעדרות של חודשיים וחצי, ומאוחר יותר הגיעה גם הפציעה האחרונה – כן, שוב בברך – שלמעשה נתנה את האות לסיום הקריירה שלו ככדורגלן. בדרך הוא נקלע לעימות משפטי-כספי מול הפועל ת"א, מה שהעיב על הפרידה שלו מהדשא.
באיזו קבוצה הרגשת הכי מאושר ובבית?
"אני חושב שבכל קבוצה ששיחקתי הרגשתי בבית לאותה התקופה. כדורגל זה הרבה עליות וירידות ופיקים גדולים לצד נפילות כואבות. אבל הגדולה היא שמעבר ליכולת, תמיד הייתי יציב גם בנפש. להיות 15 שנה בטופ זה לא דבר שקל לעשות ובד בבד לעבור התמודדויות עם פציעות, שש שנים וחצי בשיקום בסך-הכל, שגורמות לחשש ולפחדים. אבל כשמדברים על להיות מאושר תמיד יקשרו את ההרגשה לתוצאות וזה תמיד ילך לכיוון של הפועל באר-שבע. ברמת היכולת הקבוצתית והאישית שם היו בהחלט הרגעים הגדולים שלי".
"אין סבלנות, הכל אמוציונלי"
מה הרגע הכי גדול שלך כשחקן?
"לשמחתי היו הרבה רגעים גדולים שילכו איתי לעד. אני חושב שהשער בסן סירו ובסנט מארי היו רגעים ענקיים, אבל האליפות הראשונה עם הפועל באר-שבע אחרי 40 שנה הייתה דבר קסום".
והרגע הכי קשה
"לצערי גם היו הרבה רגעים מאוד קשים בקריירה שלי ולא קל להצביע על משהו ספציפי. אבל אם אני צריך לבחור, זו הפציעה בבאר-שבע שקטעה לי את המעבר לבשיקטאש. הייתה לי תחושה שיש לי הכל ופתאום אין לי כלום. חוסר הוודאות מרחף מעליך".
"כשמדברים על להיות מאושר תמיד יקשרו את ההרגשה לתוצאות וזה תמיד ילך לכיוון של הפועל באר-שבע. שם היו הרגעים הגדולים שלי"
מרגיש שבמכבי חיפה לא הגשמת את עצמך?
"זה לא מרגיש, זאת עובדה. לצערי פציעה חוזרת דווקא במועדון שתמיד רציתי להיות שייך אליו קטעה את המטרות והחלומות שלי. אבל אומרים שכל דבר שקורה הוא לטובה ויש לו גם סיבה, אז אני בוחר להודות גם על זה".
איך אתה מנתח את השליטה של מכבי חיפה בכדורגל הישראלי בשנים האחרונות?
"מכבי חיפה שולטת בתקופה הזאת מכמה סיבות. הראשונה זה ציוות נכון של הצד המקצועי והאנושי. חיפה עשתה תהליך אמיתי והם גם נתנו לו זמן. לצערי בכדורגל שלנו אין סבלנות ואף אחד לא מוכן לתת צ׳אנס לתהליך. מחליפים מאמנים מלחץ, מפטרים, רוכשים ומעיפים בלי מחשבה. הכל אמוציונלי".
"בחירת אנשים זה הדבר שהכי חשוב להשקיע בו, וכמובן כשיש לך את האנשים הנכונים אז האנרגיה משתנה ואז קל להביא שחקנים זרים איכותיים, ושחקנים ישראלים כבר רוצים להגיע לבד למועדון אפילו בפחות כסף, כמו דיא סבע לדוגמה".
נניח שאלונה ברקת או יעקב שחר מרימים לך טלפון ומציעים לך לחזור לתפקיד ניהולי, מה אתה עונה?
"אני חושב שהיום אני במקום אחר מכל הבחינות. יש לי יוזמות בתחום הכדורגל לפתח ולייצר שחקנים צעירים ולשפר אותם קודם כל מנטלית. אבל אני לא אומר 'בחיים לא', נכון להיום אני לא ממש בכיוון. אני חושב שמאז שפרשתי אני צריך עוד כמה שעות ביממה. הימים עמוסים מאוד, גם לשלב כמה וכמה דברים זה מאתגר מאוד. אין לי את משטר האימונים והשגרה שהורגלתי אליה בכדורגל. פעם היה אסור לי כמעט הכל, היום מותר לי. ובא לי לעשות הכל".
בוזגלו תמיד היה קצת שונה ובולט בנוף של הכדורגל הישראלי. זה לא רק התספורות המצועצעות והכובעים האופנתיים, ניכר בו מגיל צעיר שהוא ניחן במה שאוהבים לכנות סטאר קווליטי, בחור שכיכב ברשתות החברתיות עוד לפני שנולד המושג "משפיען רשת" וגם כדורגלן שידע לא לקחת את עצמו ברצינות גדולה מדי ולא פעם תקע סיכות מחויכות בענף שנוטה להיות חמור סבר ונטול הומור.
קודם זהבי ואז כל היתר
איך נראה סדר היום שלך?
"כמובן שאני עושה לעצמי סדר עדיפויות, ובמהלך היום מה שהחליף לי את הכדורגל והאימונים הן השעות באולפן ולהתפתח בתור די-ג׳יי. גיליתי עולם חדש ושלם".
אתה צופה או הולך למשחקים?
"אני רואה משחקים במסגרת היותי פרשן, זה משהו שאני מודה שלא היה בגדר מחשבה, ואפילו אני צריך לעקוב וללמוד את התחום. אני רואה היום כדורגל מזווית שונה אחרי שנה של ניתוק. מי שמכיר אותי יודע שגם כשהייתי שחקן פעיל לא הייתי רואה משחקים, לא הייתי מכניס את העבודה התובענית הזו הביתה, הייתי מנתח רק את המשחקים שלי".
דרג את שלושת המאמנים הכי טובים בליגה.
"קודם כל אני רוצה להגיד לגבי המאמנים שהם הורסים לעצמם הרבה. מעמד המאמן בישראל הוא כזה גם באשמתם. המאמנים אצלנו מוכנים ללכת לכל מקום, בכל סכום ובחוזים הזויים. אין פלא שהכבוד שלהם לא קיים. נגמרו הימים של דרור קשטן, שפיגל וגרנט. היום זה רק ברק בכר, אליניב ברדה וזיו אריה. שוב, המאמנים לא פחות אשמים מהעסקנים. מאמן צריך לדעת לכבד את המקצוע ולהתייחס אליו בהתאם".
מה היית עושה במקום ערן זהבי בפרשת החדר?
"אני חושב שבעניין של זהבי זה צריך להיות הוא ואז כל השאר. זה נהוג בעולם ששחקנים ישנים בחדרים לבד, רוצים להתכונן כמו שרק הם יודעים מבלי להפריע לאיש ומבלי שיפריעו להם. בסוף, מבחן התוצאה קובע ואת זה יש לערן. עובדתית הוא מלך השערים של הנבחרת. מה אני הייתי עושה במקום ערן? אומר סבבה להכל, מכבד את הכללים ואז לוקח חדר לבד על חשבוני מבלי שאף אחד יידע".
8 צפייה בגלריה
ערן זהבי. "במקומו הייתי לוקח חדר לבד על חשבוני מבלי שאף אחד יידע"
(צילום: getty images)
הנבחרת שלנו במגמת שיפור או שהיא דורכת במקום?
"מקצועית, נכון שהיום הרבה יותר קל להוציא שחקנים לאירופה, אבל ברמת הנבחרת הפערים גדולים מאוד וחוץ מהאגו שגדל אני לא רואה התקדמות. בכל מה שקשור בקהל יש קירבה גדולה וחיבור של האוהדים לנבחרת, יש חשיבה שאנחנו יכולים לשחק התקפי וגם זה עוזר".
עם יד על הלב, לא מדגדג לך לפעמים לעשות קאמבק, אולי אפילו לליגות נמוכות?
"איזה קאמבק, אתה מצחיק אותי. אני לא יכול לרוץ היום".
מה הדבר הכי חשוב שלמדת על עצמך מאז הפרישה?
"למדתי שיש חיים שלמים אחרי הכדורגל".
"המאמנים אצלנו מוכנים ללכת לכל מקום, בכל סכום ובחוזים הזויים. אין פלא שהכבוד שלהם לא קיים. נגמרו הימים של קשטן, שפיגל וגרנט"
הבנים שלך משחקים כדורגל, אתה רוצה שהם יהפכו לשחקנים מקצוענים?
"יש לי שני ילדים שמשחקים, הגדול ריי בראשון-לציון והקטן לאיו במכבי ת״א. אם אני רוצה שיהיו כמוני? אני רוצה שיהיו בריאים ושיעשו מה שעושה להם טוב, כי כישרון גדול יש לשניהם".
מה ההבדלים בינך כאב לשחקן צעיר לבין אבא שלך יעקב?
"ההבדלים עצומים. כשאני הייתי ילד, הכדורגל היה החיים עצמם וככה התייחסתי לזה. לדור הזה, שלא באשמתם, יש יותר מדי אפשרויות".
לסיום, איפה נראה אותך בעוד עשר שנים?
"על אחת הבמות הגדולות בעולם".
