החלומות שלנו. הנה הם עכשיו, פה תחתינו על הדשא. תלויים בגבשושית חול. או במשב רוח פתאומי. מוטלים, פרוצים, שבריריים. חלומות שאין בהם יותר מדי. עליית ליגה, מהשלישית לשנייה, זה הכול. ובכל זאת חורצי גורלות.
ומאחוריהם קהילה של עולים מבולגריה שהקימו ב-1949 מועדון כדורגל מפואר. הגאווה של העיר יפו. 32 שנה בליגה הבכירה בישראל. דורות אוהדים שבאו והלכו. ובורקס עם איירין לפני משחקים. ועשן קבב סמיך מחוץ לאצטדיון גאון. ואגדות דשא. מוצי ליאון מנתץ הרגליים, ומשה אוננה הכובש הגדול, והרצל קביליו השוער-זמר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ואז, שנת 2000, חורבן שבמהלכו הקבוצה מתפרקת, ואצטדיון הבית קורס. ושמונה שנים אחר כך, חזרה לחיים כקבוצת אוהדים בליגה ג'. ומאז אינספור ניסיונות וכישלונות לחזור אל הבמה הראשית של הכדורגל הישראלי. אל המקום שבו נעלמנו. ובסך הכול 22 שנות דמעות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
גשם אלכסוני מתחיל לרדת. אנחנו עומדים על גבעה בדרום תל-אביב, מאות אוהדים בלבן, עם מטריות שהתקפלו מהסופה, ועוד אוהד עם שמשייה גדולה. אני מביט בו ומצלם. וגם נזכר.
שנה שעברה, באשדוד, העלייה ברחה לנו רבע שעה לסוף. הובלנו 0:1. אבל אז כדור לרחבה. והשוער שלנו תפס. כלומר כמעט. הכדור נפל לקרקע. והלב שלנו נפל לקרקע. וחור שחור נפער. ובלע את המגרש. וכשהמציאות חזרה, והתברר שאדומים אשדוד הבקיעה ועלתה במקומנו, התגלתה זירת יציע מרוסק. אוהדים ממררים בבכי, מסרבים לקום מהכיסא כשמתרוקן.
והנה עכשיו, שנה אחרי, במשחק הכי חשוב של העונה, מקום ראשון נגד שני, זה שוב קורה. הטרגדיה. הפועל כפר שלם, זאת שמעלינו, זוכה בבעיטת 11 מטר, ואם תבקיע זה כנראה נגמר. ממרומי הגבעה, כי לא הכניסו אותנו למגרש - ככה זה בליגה א', לא הכול ספורטיבי - אנחנו רואים את השמיים נפתחים. מלאך יורד מהם, נוגע בשוער יפו אלמוג מלול, שמזנק ימינה ועוצר. ואז, דקות אחר כך, שוב פנדל נגדנו. ושוב השמיים. והמלאך. ומלול, שמזנק הפעם שמאלה. ועוצר.
אנחנו רטובים מאושר. וצורחים לאלוהים. ואז שיטפון שערים, ותוך רבע שעה שלוש אפס. ומנצחים. וכמו שברור לנו שמה שראינו עכשיו זה לא באמת כדורגל, אלא משהו מעלינו, מעל הגבעה. ככה ברור לנו שהשנה קורה משהו שונה. רק שקודם, כמו שבדרך כלל קורה עם יפו שלנו, נדרש למסע.
אז הנה, מכבי יפו, סרט בורקס או מלחמה, ככה זה נראה:
זה עוד לא היה לנו. הקבוצה שלי תוקפת, והקהל לא שר. הקבוצה כובשת, והתוף דומם. יש פה שביתה איטלקית. או בולגרית. ולא בגלל מה שעל הדשא. עכשיו מנצחים את מכבי שעריים 1:2 קל. העניין הוא המשחק הקודם.
בכל פינה בגלובוס אנחנו בעקבות יפו. דימונה, בקעת הירדן, הטבעות של שבתאי. ובשישי שעבר אילת. את זמן ההלוך לשם קובע הווייז. אבל החזור זה כבר סיפור אחר. וכשאתה מפסיד, ארבע שעות קופצות לשבע. ואז ל-17. הדרך מתארכת. והנוף משתנה. ואתה בכלל לא בטוח שתגיע הביתה. או שתגיע אחר, יותר זקן.
"את האמת, לא שמתי לב שהקהל לא עודד", ערן לוי, מכוכבי הכדורגל הישראלי שנחת השנה ביפו, קצת מתנצל. הוא כן זוכר תסכול גדול מהמשחק באילת. "היה לא פשוט. אוהד שמגיע רוצה הופעה. רוצה לראות את התזמורת במירכאות".
כשלוי הוחתם ביפו זו הייתה הצהרה כוונות, שמסתערים. לו זו הייתה בשורה פחות משמחת. "ביום בהיר וצח אתה פתאום נעלם. עצוב לטייל בליגות האלה", אמר לי כשהגיע. ככל שינקפו המחזורים, יתברר שליגה א' או ח', לוי עדיין חזק בתודעה. סרטוני ביצועים שלו – את העונה הוא יסיים עם 12 שערים ו-11 בישולים – יכבשו את הרשת. "אני מרים לוולה עם הגולים האלה, תרתי-משמע", לוי יגיד.
הוא לא טיפוס שמתרגש בקלות. עבר הכול, שמע הכול, רב על הכול. ובכל זאת, דווקא בליגה הכי נמוכה שבה שיחק יישאר חסר מילים. למשל, כשאחד מקשישי האוהדים ייגש ויבקש, אישית, שיעלה את הקבוצה ליגה. כי הוא רוצה להספיק לראות את יפו בלאומית לפי שימות. "זה רגע שאתה זז הצידה בדרך לא דרך, ומוריד את הראש", לוי יתאר, "ואתה אומר, כאילו מה קורה פה? זה באמת מטורף. וכיף לדעת שאנחנו כשחקני כדורגל יכולים להוציא מאנשים דברים מטורפים".
בכל אופן, אחרי פתיחה סבירה של העונה, לא מעבר, ואחרי ההפסד באילת, המסר של האוהדים יעבור. כשלצד לוי סוללת לוחמים, שיחפו על זה שהוא לא יורד להגנה, וכישרונות ממחלקת הנוער – בן רוזוליו, יאסמו קבדה, גיא אמסלם, ניב פליטר - יפו לא הולכת להפסיד 15 משחקים. ובדרך, כאמור, תנצח על הגבעה ותעלה למקום הראשון.
יש פתגם כזה, "אנשים חושבים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות, זה הרבה יותר מזה". מפה, בית העלמין במרמורק, 12:30 בצהריים, אפשר להבין למה התכוון האיש שהגה אותו, המאמן האנגלי המנוח ביל שאנקלי.
מתחת לרגבי האדמה שלידנו טמנו מקודם את ניקי "משרוקית" צרפתי. הוא מת אתמול בחניה של אצטדיון בלומפילד. כשאנחנו עשינו היסטוריה, והפכנו לקבוצת האוהדים הראשונה ברבע גמר גביע המדינה, ופגשנו את מכבי תל-אביב ‑ ניקי שכב ליד האוטו, עם החולצה הלבנה עליו. ואז, כששרנו והובסנו, כבר לא הייתה בו נשימה.
ועכשיו, בהלוויה, יש פה כמה עשרות דוממים עם צעיף כחול-לבן. "הכרתי אותו מגיל ברך", האוהד טל כהן מספר ונזכר איך קבע ללכת איתו לעשות קעקוע של יפו. האוהד רמי פרנסיס הכיר אותו אפילו קודם. הם נולדו באותו יום, מיטה ליד מיטה, בבית חולים דג'אני ביפו, ושם כבר נגזר את מי יאהדו.
ניקי צרפתי, מי היה מאמין. זה האוהד שחמישה ימים קודם, על הגבעה בגשם, החזיק שמשייה. ברקע בכי מר. ואז המון שחולף על פניו. בעוד שבוע, לפני הניצחון על ירמיהו חולון, יקראו עליו הספד. "היום אתה חלק מהצבא הלבן הבלתי נראה שבשמיים, זה שמלווה אותנו בכל משחק ושומר עלינו". והאוהדים ישרקו דקה לזכרו. כי לצרפתי הייתה משרוקית שאהב לעשות איתה רעש.
וזה יהיה חודש בלבד אחרי דקת הכפיים לאלי אונונה, בן 65, עוד אוהד שאיננו. מת ממחלת ריאות עם סיבוך של קורונה. "אם היה יודע שככה ימחאו לו כפיים, היה מתהלך כמו טווס", תאמר אחר כך הבת ליאת, ותספר שלמרות שעלה בגיל חמש מקזבלנקה, יפו הייתה בשבילו פריז. "בכל הזדמנות הולך לנמל. ותמיד אומר שמכבי יפו זו האהבה הראשונה שלו, ומלמד את הנכדים לשיר, 'היידה בי, היידה בו'. הדבר שהכי רצה בעולם זה שיפו תעלה ליגה. ומאז שנפטר הקבוצה לא הפסיקה לנצח. אמרנו, עוזר מלמעלה".
אונונה עוד הספיק להגיע אל אחד המשחקים עם מחולל חמצן. ואז אושפז. למיטה שלו היה קשור צעיף של הקבוצה. במשחק הבא, כשהבן סימס תוצאה, הוא כבר לא ענה. ובהלוויה שלו ליאת השמיעה את "יפו אני עוזב אותך היום" של קביליו. ועל המצבה נחקק סמל הקבוצה, והמשפט: "יפו חודרת כמו יין לדם".
ועוד מעט, גם על הקבר של צרפתי יצרבו סמל של יפו. ומאותו הרגע, ובכל דקה 49, הקהל יריע "ניקי משרוקית", לזכר האוהד שנשאר בן 49. ונפל על משמרתו, בבלומפילד.
יש פה סביבי, ביציע הסינתטיקו באשדוד, אנשים שלא נשמו 22 שנה. זה לא אני אומר, זה המאמן איציק ברוך. כשהגיע לפה, לפני שלוש שנים, הוא פגש אותם. את האוהדים, שאחרי שהתפרק המועדון, הסתובבו בעולם זומבים.
"כמו אדם שחי, ופתאום טוווווו כזה ארוך", ברוך תכף ידגים. אבל עכשיו עירוני אשדוד עושה לנו 2:0, וזה איום. כי זה מגיע אחרי שרשרת המשחקים ללא הפסד, ואחרי שהלאומית חזק בציפיות.
האנשים שלא נושמים, עכשיו קצת כועסים. והעצבים רופפים. ברוך מכיר את זה. אחרי המשחק עם שמשון תל-אביב, שבו ניצחנו רק 0:1, רדפו אחריו אוהדים. ועכשיו, ליד ספסל המאמן, קללות בצרורות.
וזה קצת עצוב, בעיקר כי ברוך אדם רגיש. "למי לבוא בתלונות, לאבא, לאמא? אתה יודע כמה אמרתי, אלוהים קח ממני את הרגש", הוא אומר.
אנחנו נפגשים יומיים אחרי. בוא תשמע על היום שלי, הוא מציע. הנה סמס מאוהד. "ביישתם אותי. הקבוצה שבעה, יהירה, שחצנית. אבא שלי כמעט בן 80 יצא מהמשחק עם דמעות". ואז עוד הודעה, שקיבל לפני. "אתה יורה חץ בלב של הקבוצה", אוהד אחר מפציר בו להתפטר.
זה כי אתה אחראי על חלומות של הרבה יפואים, אני מנסה לנחם. "ואני חולם איתכם. אתה חושב שאני לא רוצה? אני הפסקתי לישון. אמרתי לשחקנים: עד שלא נעלה ליגה, נשארו שבועיים וחצי, אין לישון. אין לאכול. אין בת זוג. אין ילדים. הכול מתרכז בדבר אחד. אנחנו לפני רגעים מאוד חשובים למועדון הזה. החלום יכול להתגשם, יכול גם לברוח בין הידיים. אנחנו צריכים להיות מאוד ערניים".
יש פה אנשים שלא יעמדו בעוד אכזבה, אני מעיר. "כשאומרים לי גיס חמישי, אני מבין שזה לא שרוצים לפגוע בי. הם מבוהלים", הוא אומר, "אם לא אעלה ליגה אפרוש מכדורגל. וכדורגל זה החיים שלי. זה יהיה הדבר הכי מאכזב שאעבור. השני זה הגירושים שהיו לי לפני שנתיים. זה יהיה שיברון לב, ברמה הזאת".
ואז הוא מספר על ההתמודדות. זה רק ליגה א', וזו עבודה שנייה שלו, הוא דוור. אבל יש פה לחצים ודרמות. הקהל שעליו. ההנהלה שבממתינה. ואגו בחדר ההלבשה. שחקנים מושעים. מוחלפים. וערן לוי אחד.
"האמת שערן לוי דואג להכול. הכול. משמעת, אסיפות, התנהגות. לא ייתן לאף אחד לעשות שכונה. יש לו גם קול, אתה עובר לדום. איך אתה יודע אם ערן לוי אוהב אותך? אם הוא אומר לך 'זין בן זין'. הוא סוג של מאמן על המגרש. אם לא ערן, לא היינו פה"
"הרגע הכי קשה העונה היה כשהחתימו את ערן לוי. כי לא נתתי אוקיי להביא אותו", הוא מגלה. "אם תגיד היום ערן לוי, מה לעשות, 80 אחוז יגידו בעייתי. אני אומר לך, הכי גבר שהיה ושיהיה. עם כל החזות שלו, איזה לב.
"בתחילת השנה אמרתי, הוא לא יהיה קפטן, על גופתי. אמרו לי למה? אמרתי, אם יהיה קפטן הקבוצה עוברת לשליטה שלו. בפגישה הראשונה אתה יודע מה הוא אמר לי? 'איציק מקצועי זה אתה, חדר הלבשה זה אני'. התכווצתי. אבל האמת שהוא דואג להכול. הכול. משמעת, אסיפות, התנהגות. לא ייתן לאף אחד לעשות שכונה. יש לו גם קול, אתה עובר לדום. איך אתה יודע אם ערן לוי אוהב אותך? אם הוא אומר לך 'זין בן זין'. רונן פרץ (קשר אחורי, שלא מפסיק להילחם) זה 'זין בן זין בן זין'. בסוף ערן הוא סוג של מאמן על המגרש. אם לא ערן, לא היינו פה".
ואז, לפני שנפרדים, ברוך אומר שהוא שכפ"ץ של כולם. התהילה לשחקנים, האש אליו. "אבל זה חודר. גם לשכפ"ץ בסוף כואב. לפעמים אתה שואל את עצמך, באיזה עוד מקום עבודה בא אדם לקבל קללות? בסוף גם אני בן אדם. וגם אני רוצה לשמוח. חשוב לי להירשם בספר הספרים של המועדון. אני לא בולגרי. וקשור מאוד למקום הזה. ואוהב אותו. וקשה לי".
כמה ימים אחר כך שוב משחקים נגד אילת. על ההתחלה שער להם. מול העיניים שחור אבל אז מתן בית יעקב, קשר עם קסם ברגליים, בן לאוהדי יפו, עושה תיקו, ממהלך שרואים רק בליגת האלופות, ואחריו דובב גבאי הופך לניצחון. על הדשא אני שומע את המאמן ברוך מתראיין. "לא יכולנו לשלוח את האוהדים האלה מאוכזבים לשבת", הוא אומר לטלוויזיה. ויש לי קצת דמעות. אני נזכר במשהו שהבטיח כשנפגשנו. "כשנחזור לליגה שנייה", אמר, "האנשים יחזרו לנשום. הנה לאט-לאט הדופק מתחיל לחזור".
אייל לזר, עיניו עצומות, פיו ממלמל, רוכן אל ציון הצדיק בנתיבות. לידו, בתנוחה דומה, בנו אלמוג. "זכותו תגן עלינו. שיהיה לנו בריאות, פרנסה, אושר, ואמן שמכבי יפו תעלה ליגה", אייל מברך.
הגענו לפה, כמה עשרות בלבן. תכף נניח מתחת לכיסא של אליהו הנביא פתק עם אותה בקשה, שיהיה לאלוהים גם בכתוב. ואז אייל יזרוק נר למשרפה בחוץ. ושוב יתפלל. ובדרך לשדרות, למשחק מול כסייפה, יאמר שהוא לא מרגיש טוב. ושהקבוצה הזו גומרת עליו. "בבוקר הרגשתי סחרחורות. כאילו אני הולך להתעלף", יגלה, "לא עברתי דבר כזה בחיים. לא רק אני. כל האוהדים שלנו נורא בלחץ. הקבוצה הזאת, כל משחק התקף לב. וזה משפיע על המון אוהדים בריאותית. לחץ דם. דפיקות לב".
הוא בן 50, אוהד מגיל שמונה. "הייתי הולך למגרש יד ביד עם אבא, בולגרי כמובן, וסבא והבני-דודים. פמליה שלמה", הוא משחזר, "הבן שלי ימשיך אותי. וכשאנחנו לא נהיה, הדור הבא יהיה ביציע".
כשיפו התפרקה הוא ואחרים צעדו עם ארון קבורה להתאחדות לכדורגל. "הנחנו אותו שם. ישבנו, חיכינו", הוא נזכר, "לקחנו את זה קשה. קברו אותנו".
היום הוא לא פחות משוגע. הוא ואלמוג עושים דגלים, חולצות, סרטונים. מהאלה שמטריפים בטלפון את השחקנים. "קשר יומיומי", הוא מגלה, "עם איציק ברוך ‑ 40 הודעות ביום. 20 טלפונים. עד 11 בלילה. כל הכבוד שהוא מכיל אותי. שחקנים זה יותר הודעות של איך אתה מרגיש, מה עם הקרסול, איך האווירה".
לבולגרים יש קשר מיוחד לאלוהים. לקבוצה היה פעם רב משלה, אברמיקו בכר ז"ל, שקבע שכדורגל דוחה שבת. ובעצמו דחה בר-מצוות, בריתות, מה שאתם רוצים, אם נפלו על משחק. אבל לבאבא סאלי נסענו כי לא הייתה ברירה. נזקקנו לעזרת שמיים.
בשישי שלפני, נגד נורדיה ירושלים, חשבנו שנעלה. ובאמת, הכול היה מוכן. תפאורה, אוהדים עם שיער כחול, מערכת הגברה, צילומים לקליפ העלייה. ואז גיהינום.
בהתחלה התוף נקרע. "תופים זה הדפיקות לב של השחקנים", דודו סרוסי שעל התופים נחרד. ואז ירושלים שמה לנו גול. ביציע נהייתה דממה. לאט-לאט קיפלו את ההגברה. אחר כך שמו לנו עוד אחד. והרחיקו לנו שני שחקנים. מפה איבדנו כיוון ביציע. מריבות. צעקות. חגגתם כבר? שיר עלייה עשיתם, הא? "מה אני אשם?" בר כהן, ממייסדי הקבוצה והאוהד שאירגן את ההפנינג, התחיל לצעוק שם.
אז הלכנו לבאבא סאלי, בשבת הגדול שלפני פסח, לטפל במנחוס. "התחלנו בחגיגות שלא היינו צריכים. הקדוש ברוך הוא אמר, 'תרדו, זה עוד לא שלכם'", מסביר לזר. רק שעכשיו אנחנו מגלים שליריבה כסייפה אלוהים משלה. היא שמה לנו גול. ואז, כשלכולנו אוזל הצבע, ערן לוי דופק אמנותי מה-16 ומשווה. ועומרי כהן עושה עם הראש 1:2. ובר כהן מסכם ש"זה כמו לידה, רק של פיל".
בדרך הביתה, באוטו, אני מעדכן את מרדכי שפיגלר שניצחנו. כדי לעלות ליגה, מתברר, נשלף עוד אס. מגדולי הכדורגלנים בכל הזמנים, פעם מאמן ביפו, הוזעק להרביץ ציונות בשחקנים. מי שהביא אותו הוא האוהד יעקב גינזבורג, חבר של שפיגלר. "כל הזמן אני רואה אותו לחוץ. ואני אומר לו, מה אתה דואג. אתם עולים", שפיגלר מספר. "ואז עובר זמן, והוא מבקש שאבוא איתו לאימון, לדבר עם השחקנים. ואני אומר לו, 'רגע, כל העונה יפו מנצחים. אני אבוא, חס וחלילה יפסידו, אני לא אסלח לעצמי'. ואז הפסידו, בלי שאהיה שם. ויעקב בא אליי. ואמר, 'נו מה עכשיו?' אמרתי, אני בא איתך".
עכשיו, בכל אופן, אחרי שהמנחוס מוגר, ושפיגלר בן ה-77 עשה עוד קסם, נשאר רק עוד משחק, נגד מכבי יבנה. מנצחים, עולים.
הודעה קולית בוואטסאפ. "תששששש", נשימות כבדות נשמעות. ואז דיבור. "אני לא נושם אחי. אתה לא מבין מה עובר עליי. כפרה עליך, הגוף שלי בוגד בי. בוגד בי הגוף". זה אייל לזר.
לא עוד הרבה נשאר להחזיק מעמד. אף אחד מהאלפים שלנו לא ישן הלילה. אבל תכף, עוד שעה וחצי, זה יקרה. אנחנו נעשה את זה.
בשביל הדור ההולך ונעלם שלנו שחשש שזה לא יקרה בחייו; בשביל האוהד גיא עמיר, שהדפיס את התמונות של סבא וסבתא על חולצה, וכתב "לפעמים חלומות מתגשמים"; בשביל אבי לוי, שאחרי כסייפה תיאר איך אבא שלו שבתאי ז"ל היה כל שישי במגרש ביפו, רואה אימוני ילדים, העיקר שסמל יפו על החזה, ואת אמא מביאה לו למגרש פיתה עם קציצות פרסה; בשביל עמית כלימי, שתיכף ישכב על הדשא, יביט למעלה, ויגיד, "סבא תודה"; בשביל שי סרנגה, שיספר איך עלה לקבר אביו הנרי שנפטר לפני חודש, וביקש ניצחון; בשביל אלי אונונה, שעל החולצה שלבשו הילדים שלו במשחק נכתב "אוהבים ומתגעגעים אליך אבא"; בשביל ניקי משרוקית, שבהודעה מוקלטת לפני מותו השאיר צוואה "השנה זה שלנו"; ובשביל כל האחרים.
בינתיים שריקת פתיחה. תכף דובב גבאי יבקיע. ואנחנו נתחבק. ונשיר. ו"יאללה יפו עם הלב". נתפלל לדקה ה-90. ועשר דקות לסוף גבאי יבקיע שוב. ובר כהן יבקש מפרנסיס וממני לבוא איתו להביא שמפניות. ואז ינעלו אותנו מחוץ לאצטדיון. ודרך חריצי השער נראה את הדקות האחרונות, את מכבי יפו שלנו חוזרת. וסביבה הרבה אנשים בוכים.
ובערב, בדרך לחגיגות, לזיקוקים ולשירים ומה לא, יתברר שהאיש שהכי דחף והתפלל לא בא. אני לא מרגיש טוב, לזר יתנצל, הכוחות שלי נגמרו.
ואז המאמן ברוך יחווה אהבה שתפצה על השנה. "הכול התחלף ברגע", יתאר, "דמעות עצב שהפכו לשמחה. ראיתי את האנשים, מה עובר עליהם. כישלון במשחק הזה היה עולה בחיי אדם. רק עכשיו אני מתחיל להבין מה זה מכבי יפו. שלוש שנים פה לא הבנתי. זה כאילו הבן האובד של הכדורגל הישראלי חזר".
מה שווים החלומות שלנו אם הם לא מתממשים בסוף. האמת, עולם קצת משוגע. בסך הכול כדורגל, ותראו מה נהיה. בדרך הביתה, מהחגיגות, האוהד דודי גרטי אומר לי שאין קבוצה מרגשת כמו שלנו בעולם. יכול להיות שכל אוהדי הכדורגל חושבים ככה. אף אחד לא עבר את מה שאנחנו עברנו.
פורסם לראשונה: 07:30, 21.04.22
