מלחמת חרבות ברזל הכואבת עוד מלווה אותנו, לא מרפה. היא נוכחת בכל מקום. בחצר מחלקת השיקום בבית החולים תל השומר, למשל. כיסאות הגלגלים, החולפים במהירות בין השבילים, הם לא משהו נדיר בנוף, כשעליהם לוחמים שאיבדו גפיים בעזה.
ימי הקיץ שטופי השמש הם תזכורת לכך שחלקם נמצאים כאן כבר יותר מחצי שנה, והדרך לחזרה לחיים עבורם עוד ארוכה מאוד. ייתכן שהדרך הזו תעבור בספורט, כלי מצוין לשיקום שמחזיר אותם לפעילות. ולפעמים יכול להעניק תהילה.
הספורטאים הפראלימפים מתחלקים לשתי קבוצות: אלו שנולדו עם נכות ואלו שהמגבלה פגעה בהם בשלב מסוים בחיים. במשלחת למשחקים הפראלימפיים שייפתחו בפריז בעוד עשרה ימים ישנם שלושה ספורטאים שעד הגילים 18־22 חיו חיים רגילים לגמרי: החותרים סלאח שאהין ושמוליק דניאל והקיאקיסטית טליה אילת. הראשון נפגע פעולת איבה, השני נכה צה"ל, ואילו אילת הפכה לנכה כשהייתה תלמידת תיכון. "ידיעות אחרונות" הפגיש לפרויקט מיוחד את השלושה עם פצועים מהמלחמה, שהחלו להתעניין בענפי הספורט השונים, בתקווה שיעזרו להם להשתקם. ומי יודע, אולי החיילים הללו אפילו ייצגו את ישראל במשחקים בלוס אנג'לס 2028 או בבריסביין 2032.
סלאח שאהין (41), המתגורר בשפרעם, היה צנחן בשירותו הסדיר. כשהשתחרר עשה קורס אבטחה ועבד במחסום קרני על גבול רצועת עזה. בשנת 2005 חדרו למקום מחבלים, והוא היה הראשון שחתר למגע וחטף ארבעה קליעים ברגל שמאל: אחד בכף הרגל ושלושה בירך. הוא היה מאושפז כשלושה חודשים וחצי ולאחר מכן החל את השיקום שלו. "אחרי שנה התחלתי לשחק כדורסל כיסאות גלגלים בבית הלוחם", הוא מספר על המפגש עם הספורט. "שיחקתי הרבה שנים. ב־2019 פנו אליי כי חיפשו חותר לסירת רביעייה, משהו מקצועי".
הכרת את ענף החתירה לפני?
"לא, אבל גיליתי שאפשר להגיע לאולימפיאדה. זה איתגר אותי, למרות הפציעה. ציוותו אותי לקטגוריה שבה משתמשים רק בגב, בידיים וקצת באגן. זרמתי. Pr2 זו סירה זוגית עם מושב שלא זז, סטטי. זו קטגוריה זוגית של גבר ואישה, וחיפשו חותרת שתהיה איתי. מהאימון הראשון היה לי את החיבור עם שחר מילפלדר (שהגיעה לענף בתיווכה של מורן סמואל). בחודש מאי זכינו בכרטיס לפריז בתחרות ההזדמנות האחרונה, ואחרי זה זכינו במדליית כסף בתחרות גביע העולם, והנה אני פה, נוסע כל יום 230 קילומטרים לירקון".
לצידו של שאהין יושב עמרי רוזנבליט (23) מרמת־השרון, קצין בסיירת צנחנים ומפקד צוות. בחודש פברואר הוא היה בחאן־יונס במה שמכונה "עוד פעולה שגרתית", שבה הצוות שלו טיהר בתים. "באחד הבתים הופעל עלינו מטען ונפצעתי קשה מאוד, עפה לי רגל שמאל ורגל ימין נפתחה לשניים", הוא מתאר את היום ההוא של 9 בחודש. "כל הבית קרס עלינו, ונקברנו מתחת להריסות שלו. כוחות החילוץ הגיעו מהר והתחילו לטפל בשאר החבר'ה. בשלב הזה אף אחד עוד לא חושב להגיע אליי".
חשבו שנהרגת?
"מי שחילץ אותי סיפר שראה זוג רגליים ואת הראש שלי בצד, אני קבור עד הסנטר ומחוסר הכרה. אחרי כמה דקות איכשהו אני חוזר לחיים, מתעורר, מצליח לשלוף יד מההריסות. לא יכול לדבר, לא רואה כלום, העיניים שלי שרופות מכוויות. אני מנופף לעזרה, אחד החובשים מזהה את זה ואחרי 20 דקות מצליחים לחלץ אותי, אני הייתי האחרון. חשבו שאני כבר גמור".
שמונה שעות הוא היה על שולחן הניתוחים בסורוקה עד שחייו ניצלו. כל הצוות שלו שרד. משום שהוא מתגורר במרכז הארץ, רוזנבליט עבר לתל השומר, כאשר ההתחלה הייתה מחלקת הטראומה ואז בחודש מארס עבר למחלקת השיקום. כאשר אנשי בית הלוחם בת"א הגיעו להציע ללוחמים לעסוק בספורט כשיקום, הוא לא רצה. "אני פצוע טרי, לא יכול לעשות את זה. בפנייה השנייה אמרתי שאנסה, כי הייתי ספורטאי פעיל, כל החיים שלי שיחקתי כדוריד במחלקת הנוער של א.ס רמת־השרון, עד הצבא. ניסיתי כדורסל בכיסאות גלגלים ומאז אני שם".
המפגש של שניהם עם כיסא הגלגלים והספורט לא היה פשוט.
"ההתחלה הייתה קשה, אפילו מעצבנת", משתף רוזנבליט, ושאהין מספר: "בהתחלה נפלתי כמה פעמים. אמרתי שזה לא מתאים לי, לא רוצה את זה יותר".
רוזנבליט: "גם אני נפלתי. ניסיתי שוב ושוב עד שזה תפס. עכשיו זה אחד הדברים שאני עף עליהם, מחכה לאימון. בהתחלה חשבתי שספורט נכים זה משהו מעפן, בהמשך גיליתי שזה הספורט של החיים".
שאהין: "הספורט נתן לי מסגרת בימים ההם. אמרתי לעצמי שאני צריך להשלים עם הפציעה, זה הגורל ומשם רק לחשוב קדימה. הספורט היה המפלט הכי טוב. חוץ מכדורסל שיחקתי גם בדמינטון. עכשיו אני רוצה להשאיר חותם, להביא מדליה באולימפיאדה".
רוזנבליט: "מהאדם הכי אקטיבי הפכתי להיות אחד ששוכב במיטה כל היום, זה הפריע לי ברמה מטורפת. האנרגיות עכשיו חוזרות, האגרסיות, הספורט הקבוצתי שאני מאוד אוהב. יש איתי הרבה פצועים מהמלחמה בקבוצה, שנקראת 'חרבות ברזל'. אני לא יודע להגיד בשלב הזה איך זה ייראה בעתיד, אבל אני לגמרי בתוך זה".
שמוליק דניאל (39), שמתגורר במודיעין, נפצע במאי 2005 בהר דב בהיותו לוחם בסיירת אגוז. היחידה שלו חזרה מפעילות בגזרה ומשאית הספארי שבה היו התהפכה. "כל 13 חברי הצוות נפגעו, ואני נפצעתי באורח קשה", הוא משחזר. "אחרי תקופת אשפוז הגעתי לשיקום בתל השומר. ביום הראשון שהתאפשר לי ישר חיפשתי את הפעילות הגופנית. הספורט תמיד היה בחיים שלי. בבית הלוחם נחשפתי לספורט הפראלימפי והאהבה הראשונה שלי בכלל הייתה מחבט הטניס, אבל היה קצת קושי עם זה".
מה הכוונה?
"אני מכיר את עצמי כבן אדם בריא, הנכות היא משהו שרחוק ממני, לא הכרתי אותה. הייתה התלבטות. מה, עכשיו אשב על כיסא גלגלים וככה אעשה ספורט? היא נעלמה מהר מאוד. הצורך שלי להזיז את עצמי גבר על הכל".
מה קורה כשמשתחררים הביתה אחרי שיקום?
"הייתי בוואקום. אנחנו רגילים להיות במסגרות בכל החיים שלנו ופתאום מצאתי את עצמי ללא מסגרת. אחד הדברים שהחלטתי זה שאני לא שואל את עצמי מה היה קורה אם לא הייתי נפצע. אין לי דרך לשנות, יש דברים אחרים שאני כן יכול. להחזיר לעצמי את מרב היכולות הפיזיות שאיבדתי, או דברים שאני צריך ללמוד לעשות מחדש עם הנכות שלי. פתאום גיליתי שהחיים הופכים להיות פחות ספונטניים, וצריך להתרגל למצב החדש".
איך גיבשת את הרעיון להפוך את הספורט מעבר לתחביב?
"הייתי צריך למצוא איזה תוכן אני יוצק לחיים שלי. חבר הציע לי לנסות חתירה, מהר מאוד מצאתי את עצמי משתתף בתחרויות בינלאומיות ומשם זה רק התעצם. ב־2019 זכיתי בכרטיס לאולימפיאדת טוקיו, ועכשיו אתחרה שוב בפריז".
כשמגיעים למפגש הראשון עם כיסא הגלגלים, שמוליק מציין שאחרי הפציעה מה שעניין אותו קודם כל זה לרדת מהמיטה. "זה קרה כמה שבועות אחרי האשפוז, אמרו לי ללכת לחפש לעצמי כיסא. הביאו כיסא, הסתכלתי עליו ושאלתי את עצמי: 'מה הקשר? זה לא אני'. בסוף הכיסא הופך להיות חלק ממך, ואחרי השוק הראשוני מתרגלים לזה".
11 צפייה בגלריה
"הכיסא הופך להיות חלק ממך". שמוליק דניאך
(צילום: דטלב סייב, באדיבות מרכז דניאל לחתירה בתל אביב)
"גם אצלי זו הייתה מעין התרגשות, קודם כל לרדת מהמיטה", מספר דוד רבייב (22) מראשל"צ, שנפצע בעזה בדצמבר מאר־פי־ג'י. הוא מתעד מבצעים, מה שמוכר יותר כצלם לוחם, והתלווה ליחידת הנדסה קרבית של גדוד 614. כשהגיע לתל השומר כפצוע קשה, הוא היה מורדם במשך שלושה שבועות, במהלכם נכרתה רגלו הימנית. את הספורט גילה במארס, כשראה כמה אנשים עומדים עם מטרות. "שאלתי מה זה, חשבתי שזה פיינטבול ומטווחים. כשהתקרבתי ראיתי שהם יורים בחץ וקשת. ניסיתי. זה בישיבה, על כיסא הגלגלים, ובזווית אחרת. מהרגע שהחזקתי את הקשת ויריתי את החץ הראשון זה הרגיש כל כך טבעי".
מאז הוא עוסק בקשתות פעם בשבוע, לא יודע עוד לאן ייקח את זה. "כרגע זה נותן לי מקום בטוח להיות מי שאני. המחשבות מתרכזות בכאן ועכשיו ולא במה שקרה".
דניאל: "בספורט יש תחושה שאין נכות, שום מגבלה. אני בא ופורץ גבולות פיזיים. גם לא צריך לעשות את הספורט כדי להגיע לאולימפיאדה, זה קודם כל בשביל השיקום והנפש".
המפגש בין טליה אילת לרס"ן במיל' יצחק שוורץ (35, מקדומים שבשומרון) נערך בקמפוס MOVE TO MOTION בבית לוינשטיין, אותו הקימה אמה של אילת, לנה. בחודש פברואר החל המרכז לאסוף תרומות כדי לקלוט כמות גדולה יותר של חיילים שנפצעו במלחמה וביקשו ממשרד הביטחון לעבור את השיקום שם. שוורץ, שהשתחרר מהצבא ב־2015, עשה מילואים כמ"פ בגדוד 9217 בחטיבת הנגב מספר ימים מועט בשנה - עד שהגיעה השבת של 7 באוקטובר. הוא אדם דתי, אבל כשהחלו האזעקות הוא הדליק מיד את הנייד, מודע לכך שההקפצה תגיע בקרוב, והיא אכן הגיעה.
"בנובמבר נפצעתי קשה בבית־חאנון כשניסיתי לחלץ את אחד הלוחמים שלי", הוא מספר. "רצתי אליו קדימה וקיבלתי כדור בגב מצלף. פינו אותי לאסותא באשדוד, שם הייתי מאושפז כמעט חודש. אחר כך עברתי לתל השומר, שם גילו לי זיהום בגב ועברתי ניתוח לנקות אותו. הייתי שבועיים באורתופדיה ועוד חודשיים בשיקום נוירולוגי. חודש וחצי אחרי כבר התחלתי לצאת הביתה לסופי שבוע, להיות עם אשתי והילדים. כשהשתחררתי מהאשפוז, למדתי להשתמש בכיסא הגלגלים. אני עושה פיזיותרפיה כדי לתחזק את הגוף. במרכז כאן אנחנו עובדים בעיקר על פעולות שהן מעבר לבסיס. כיסא הגלגלים הוא הרגליים שלי, אז אין משהו שלא אוכל לעשות".
אילת: "אתה מאוד מזכיר לי את עצמי בהתחלה, רק שאתה הרבה יותר חיובי ושמח".
שוורץ: "אבל את היית צעירה בהרבה".
לאילת, שהייתה רקדנית, התפוצץ כלי דם בחוט השדרה כשהייתה בת 18. לאחר שהרגישה חולשה כללית, בעיקר באזור הרגליים, היא פנתה למיון. בבדיקת CT הכל נראה בסדר למרות הכאבים, אבל בבדיקת MRI נחשף שישנו דימום רציני. אחרי הניתוח היא הפכה לנכה, או כמו שהיא מכנה בחיוך: "כך התחילו החיים החדשים". לחתירה היא הגיעה אחרי ניסיון של מספר ענפים כשיקום והבינה שמצאה את הייעוד שלה.
כאשר שוורץ שואל את אילת אם היא מתגעגעת להליכה היא משיבה: "כן, אתה רוצה משהו שאין לך אוטומטית. אני פחות חושבת על זה כבר, כי התקדמתי. אני לא אוהבת את השאלה הזאת, אבל אני מתגעגעת לקפיצות בריקוד, ים, חול, להרגיש את המים החמים זורמים בכפות הרגליים. אני לא מרגישה כלום מהברך ומטה".
שוורץ: "אצלך זה כבר מושרש, אני עדיין לא השלמתי עם זה. מצד שני, אני מבין מה המצב שלי ולא חושב שיהיה משהו אחר. אם החלטתי שאני רוצה להמשיך קדימה - זה לנסות בכל הכוח, להתפרע".
איך הגעת ל-MOVE TO MOTION?
"בתל השומר מקבלים 45 דקות פיזיותרפיה נטו. הם עושים מה שהם יכולים, אבל זה לא מספיק. כבר בשיקום שמעתי על המקום הזה ורציתי לבוא לשמוע מה אני יכול לקבל פה. מאוד התלהבתי שזה מאפשר לחזק את הגוף אחרי הפציעה, להוציא ביצועים יותר טובים בהתנהלות היומיומית ולהוציא מהרגליים משהו נוסף. אנחנו מחזקים מאוד את הבטן והגב, ואני מרגיש ביום־יום שנהייתי יותר חזק".
יש מחשבה לנסות ספורט מקצועני יום אחד?
"אעשה ספורט חד־משמעית, כי אני רוצה לחזור לחיים, לעבודה. זה יהיה חלק מחיי, אבל לא ברמה של התמכרות. אני מאוד אוהב לנצח, תחרויות, הולך הרבה לכדורסל בבית הלוחם. החתירה זה מעניין, רוצים פה במרכז שאנסה גם".
