יום בחיי נבחרת ההתעמלות האומנותית לאולימפיאדה
(צילום: עוז מועלם)
המסלול המהיר להצלחה תמיד נראה זוהר יותר. חוסך בזמן, מצטלם טוב ומסופר בדרך מנקרת עיניים, בעיקר עבור מי שעובד שלוש דקות על משהו שאחרים משיגים בשלוש שנים. סבלנות וכיבוש מטרות ארוכות טווח כמעט שאינם רלוונטיים כאשר הכל כל כך מיידי. עד שנכנסים למכון וינגייט, שם העולם עוצר מלכת, שונה כל כך מהרשתות החברתיות שמראות רק צד אחד של ההצלחה. כאן הספורטאים עדיין חיים מארבע שנים לארבע שנים, מקמפיין אחד לזה שאחריו.
והענף שאולי מתאר בצורה הברורה ביותר את הפערים התהומיים בין המסע לבין התוצאה הוא ההתעמלות האמנותית. התלווינו לבנות הנבחרת למשך יום שלם כדי לראות מקרוב מהו המחיר של להיות הכי טובות באחד הענפים הכי תובעניים בספורט.
בין המדשאות הירוקות ואוויר הים המורגש ניתן לפגוש, רק כאורחים, את הצדדים האחרים שהאדם בבית לא זוכה לראות על המסך או לקרוא עליו בשלמותו. אפור מול צבעוני. קצת כמו הביגוד של המתעמלות בעוד יום אימונים בדרך לאירוע השיא הזה בפריז. בגדי הגוף המנצנצים רחוקים מהמשטח, תלויים על קולבים, האיפור נשאר בדירה עד התחרות הבאה והשיער שתמיד מתוח, מוקפד כל כך ובעיקר כואב, אסוף ברישול בצמה מאווררת.
המכשיר העיקרי שמלווה את היום הזה, כמו את כל ימי האימון הארוכים, הוא לא החישוקים, לא הסרטים ולא הכדורים. זה השעון הדיגיטלי שמגדיר במספרים מדויקים את הפתגם "מצאת החמה עד צאת הנשמה". או עד שהלפיד האולימפי יכבה ואז יגיע הדור הבא, וזה שאחריו, וזה שאחריו... רוטינה.
אלה החיים של אופיר שחם, דיאנה סברצוב, הדר פרידמן, רומי פריצקי ושני בקנוב מהרגע שבו הוקמה נבחרת ההתעמלות האמנותית הזו. הפעם, בשונה מקודמותיה, לבנות הזהב, אלופות העולם לשנת 2023 בקטגוריה החשובה מכולן, הקרב-רב - יש לא רק כישרון בשפע, אלא גם קבלות. לאורך כל הקמפיין הן עלו על הפודיום כמעט בכל תחרות אפשרית, שמות את ישראל על המפה ומקיפות סביבה עיגול בולט. אבן הדרך החשובה מכולן אוטוטו תגיע, והן כבר על אוטומט, מוכנות לעוד יום מפרך שבו ידוע מתי יתחיל האימון, אבל לא מתי יסתיים.
כשהשעון מראה 9.30 בבוקר קולה של דואה ליפה ממלא את האוהל עם הלהיט "פיזיקל", והבנות מתמתחות ליד הסולמות, מאריכות את השרירים מחדש. גמישות יכולה להיות מתנה מאמא טבע, רק שהיכולות שהן מציגות דורשת עבודה תמידית, חיזוק, וכשאחת מהן משתמשת בכיסא וממש נמתחת, אפשר לראות את הכאב על הפנים שלה. הרגליים של רוב המתעמלות מלאות בסימנים כחולים, כך שעם כל הכבוד ליזע ולדמעות, גם לכאב יש תפקיד משמעותי בדרך לטופ.
"האמינו בחלום שלכן, פריז 2024", נכתב בשלט התלוי באוהל ההתעמלות. הנבחרת מופיעה בשתי תמונות בו, באותם רגעים שבהם הכל נראה מושלם, נקי מטעויות, כמו ברוב התחרויות שלה, אחרי ימים ארוכים של אימונים. כולל בשבת. כאן היום החופשי הוא שני. לא פעם עולה המחשבה האם בכלל אפשר לחשוב על חופש בשגרה צפופה כזו, האם ניתן לחוות את הרגשות שמגיעים עם המדליות ליותר מימים ספורים ואז להתרכז שוב ושוב ושוב באותו הדבר. הזמן לריגושים קבועים בתוך מרדף לא הגיוני מתברר כהגיוני עבורן. הן תמיד צריכות להיות בתנועה, לחשוב צעד קדימה.
בזמן שהבנות עומדות לסיים את החימום, חישוקים נזרקים לגובה מטורף, מתעופפים באוויר, ממתעמלות הרזרבה שבמשטח המקביל. אל תיתנו למראה הרזה, השברירי, להטעות אתכם. לבנות האלה יש הרבה כוח. כן, גם פיזי. במשפט הידוע "אבל הן לא אוכלות" ניגע בהמשך.
כולל גיהוץ
לפני שהמתעמלות מגיעות אל המכשירים עצמם, הן עורכות חימום נוסף למפרקים ולשורשי כף היד. השפה השלטת היא רוסית. כולן מדברות רק רוסית, גם אלה שנולדו בישראל ואין להן שום קשר לברית-המועצות לשעבר, שממנה עלו המאמנות שלהן - נטשה אסמולוב, נטשה סטיפנובה ואלה סמופלוב. שחם, שלא מדברת את השפה מהבית, מעידה שלמדה להכיר את המילים שחוזרות על עצמן או רלוונטיות לענף.
כעבור שעה מתחיל מנהג אחד מבין רבים המעלים גבה. הידעתם שאת מכשיר הסרט, שמצטלם כל כך יפה, צריך לגהץ כל בוקר מחדש? כך הוא שומר על גמישותו. בכל זאת מדובר במכשיר שנוטה להסתבך ולהיקשר, והאורך שלו (איך אפשר להזיז שישה מטרים במשך שלוש דקות כל הזמן?!) נראה אחיד כשהוא חלק. כשהבנות מסיימות, הן מתחילות לזרוק את הסרטים אחת לשנייה, משאירות את דואה ליפה מאחור ומזמנות את עומר אדם וליאור נרקיס ללוות את הרגעים הקצביים האלה.
כמה דקות לאחר מכן מגיעים הכדורים, וכך מתחיל הסשן הראשון של היום בתרגיל המשולב, הכולל סרטים וכדורים. כל מתעמלת פוסעת אל העמדה שלה במשטח, יודעת בדיוק היכן היא צריכה להיות. פריצקי, הקפטנית, היא זו שסופרת לפי הקצב: לא "3, 4 ו-" הידוע, מספיק רק ה-"ו" כדי שכולן יידעו מהו הקטע הבא בתרגיל.
בשלב הזה של השנה, ממש רגע לפני המשחקים האולימפיים, המתעמלות יודעות ליצור עם הסרטים את מגן הדוד שנמצא בתרגיל שלהן בלי בעיה. אף סרט לא מסתבך בשני. רק להמשיך ולתחזק את הפעולה שוב ושוב, שלא תקרה חלילה תקלה בתחרות החשובה מכולן. זה המקום שבו חוו את כל הטעויות וצימצמו אותן במהלך הקמפיין, שנפתח עם מדליית זהב באליפות אירופה, המשיך במדליית כסף באליפות העולם והגיע לשיא בזהב באליפות העולם האחרונה.
איילת זוסמן, מאמנת העל והכוריאוגרפית הראשית, שהובילה את לינוי אשרם לזהב היסטורי בטוקיו, מחלקת את זמנה בין הקטגוריה האישית והקבוצתית. דריה אטמנוב, שתייצג גם היא את ישראל בפריז, נמצאת משטח אחד ליד ומבצעת את התרגילים שלה. זוסמן מציצה על המשטחים, כבר יודעת להפריד בין המוזיקות השונות שמתערבבות זו בזו.
כשהמתעמלות מסתובבות, הסימנים הכחולים מתחלפים בשרירי תאומים בולטים מתנועת הבלט הידועה: הפוינט. הבלט שזור בהתעמלות האמנותית, ושנים של עמידה על קצות האצבעות הפכו את השריר הזה לחזק, אבל גם קיצרו את גיד האכילס, שמיד בתום האימון זקוק לאמבטיית קרח. זה לא שיש מישהו שמביא לבנות את הקרח. הן הולכות לשירותים, ממלאות לעצמן דליים קצת מצחיקים במים קרים ומוסיפות את הקוביות. "אנחנו עם דלקות כל הזמן", הן מספרות על הכאבים הכרוכים בעמידה על הרגליים כל כך הרבה שעות.
הן גרות בווינגייט, כך שהפסקת הצהריים והמנוחה המתקרבת תיעשה בדירה שלהן. אבל קודם כל, לסיים את הפיזיותרפיה. השרירים חייבים להתאושש, כי בעוד שעתיים הן יחזרו לסשן החישוקים. חמש הבנות שוכבות על המשטח, עוצמות עיניים תוך כדי עבודה על הרפייה ונשימות, ומניחות את הרגליים על קובייה בזווית של תשעים מעלות. "זה טוב גם לגב", מסבירה סמופלוב.
כן, האוכל טעים
זוסמן, שמגיעה לבדוק שהכל בסדר, לא מהססת לומר שהמתעמלות יסיימו את היום שלהן כשהן יעשו את כל התרגילים בצורה מושלמת. עכשיו הן יכולות ללכת להפסקה, כאשר במטבח, שהוא גם חדר הישיבות, מחכות חמגשיות. אף אחת מהן לא אוכלת סביב השולחנות בחדר הגדול, כולן הולכות לדירה. הצצה בחמגשית שוברת את הסטיגמה "הן לא אוכלות כלום": חלק גדול ממנה מוקדש לאורז, מה שנחשב על פי מערכוני הסאטירה, בצדק או שלא, כפחמימה אסורה ומסוכנת. יש גם מרק עם גזר ותפוחי אדמה, ובשר רזה מוקפץ עם ירקות. מדובר בארוחה קלה יחסית, כדי לא להעמיס עליהן לפי האימון הבא. היא לא נשמעת מעוררת תיאבון, אבל הטעם לא רע, וגם המאמנות יושבות לאכול ממנו בחוץ, מוסיפות לשולחן סלטים ואבוקדו.
האוכל שונה מאוד מתקופות אחרות, וכעת התפריט לא רק מגוון מאוד, אלא גם חופשי יותר. המאמנות מדברות ביניהן על איזה חלבון (דג או בשר) לקחת למחנה האימונים, מה תהיה הפחמימה וכן הלאה. הכל מאוזן ומבוקר. אם לא ידעתם, משקל עודף בענף המשלב בתוכו כל כך הרבה אלמנטים מסוכן משום שהוא יכול לגרום לפציעות. אבל על המילה "משקל" לא מדברים, לא נשקלים יותר כל הזמן. אפשר להגיע להישגים גם בלי להתעסק בצלחת באופן אובססיבי.
האוכל כולל מספר סוגי חלבון, קטניות וכאמור אפילו פחמימות כמו פסטה ופתיתים. בן-אל ברקוביץ’, התזונאי שעובד עם הבנות ובונה להן את התפריט, מספר שהגיוון חייב להיות כחלק מתזונה עשירה, וכך המתעמלות יכולות להימנע מתפריט קבוע ומשעמם. “אין להן אוכל מיוחד”, שובר ברקוביץ’ את הסטיגמה,"הן אוכלות מה שהספורטאים בווינגייט אוכלים. ההבדל הוא שהכמויות מתאימות להן. כל אחת יודעת מה היא צריכה. "ברור שהן אוכלות פחמימות. ספורטאיות עילית ברמה הזו, בטח מדליסטיות ברמה בינלאומית, לא יכולות לא לאכול. הן לא יחזיקו אימון. מעבר לארוחות יש להן תוספים, משקאות אנרגיה ומשקאות חלבון לפי הצורך של כל אחת".
ענף ההתעמלות האמנותית כונה לא פעם "קרקס" במדיות השונות. בגדים מנצנצים, שפתון שחובה שיבלוט וחיוך שאסור שיירד מהפנים. אין רגש אחר שמוצג לעולם חוץ משמחה. נפל המכשיר? נפצעה מתעמלת תוך כדי התרגיל? או שהיא כבר פצועה וכואב לה? להמשיך לחייך, להציג אושר שנעלם ברגע שבו המסך יורד. היום הזה, שעוד רחוק מלהסתיים, חושף כל כך הרבה רגשות אחרים, שאף אחד מהם לא משתקף בתוך דקה וחצי עד שלוש. יש בזמן הזה דברים שמסיחים את הדעת הרבה יותר, מהשיר עצמו ועד האלמנטים עוצרי הנשימה והמורכבים, שרק מוסיפים לדרגת הקושי - שובר השוויון הידוע של כל הנבחרות שבטופ.
ב-15:15, כשההפסקה מסתיימת, מזג האוויר בחוץ אולי חם כיאה לקיץ - אבל הגוף מתקרר. המתעמלות מגיעות למשטח המרכזי כדי לערוך שוב חימום, אחרי שהן אוספות מאחת הפינות גומיות ורודות. כולן החליפו את הבגדים מהאימון הקודם, מצבעי ורוד-אדום-שחור הן עברו לבגדים שחורים לגמרי, אולי רק הגרביים שוברים קצת את הצבע. הכל מתואם, מסודר.
פילאטיס באקסטרים
הן מותחות את הגומיות שלהן גבוה כל כך, שאי-אפשר להשוות את מה שהן עושות לתנועה הבסיסית המוכרת לנשים (וגם לגברים) רבות משיעורי הפילאטיס. גם כשצד אחד של הגומייה מונח מתחת לכף הרגל, היד מצליחה למתוח אותה עד מעבר לראש, כשהידיים למעלה. הכל קורה בעצימות גבוהה, אין מנוחה לרגע, אין איזו בדיחה עם המדריכה תוך כדי, רק לנשום ולהקשיב לפריצקי מסנכרנת את כולן במעבר בין התנועות, מעמידה לישיבה ולהפך.
כולן עולות על קצות האצבעות בקצב, עושות את אותו הפוינט המושלם שעליו הן עובדות במשך שנים. יש כאלה שוויתרו על הגרביים לטובת חצי נעל. אחר כך הן ישתפו שלנעליים האלה, שמכסות את אצבעות הרגליים אבל משאירות את הקרסול ואת כף הרגל חשופים ונתמכים רק בגומייה - יש בלאי גבוה. הן מוצאות את עצמן מחליפות לא מעט כאלה במהלך שנה אחת.
לא מעט אנשים היו משתעממים לעשות 12 פעמים בשבוע את אותו הדבר. כשאת חולקת את האימונים שלך עם עוד ספורטאיות ותלויה בהן לתוצאה הטובה ביותר, לא פעם עולה המחשבה איך כל תרגיל מסתיים כשהכל במקום ולא בכאוס עמוס בקשרים וכדורים מתגלגלים הרחק מהמשטח. כל אחת מהמתעמלות אוספת את עצמה בכל פעם שהמוזיקה של התרגיל מושמעת, וגם אם באחד מהתרגולים נדמה שהן כועסות אחת על השנייה כשמשהו לא הולך, בתרגיל הבא הכל כבר נעלם.
המאמנות מרוצות ממה שהן רואות, וכעת הגיע הזמן לעבור לתרגיל החישוקים (הקרב-רב מורכב משני תרגילים, והנבחרת שתזכה בציון הכולל הגבוה ביותר תזכה בזהב). אלופות העולם בכחול-לבן מתחילות את הרוטינה השנייה של היום, בשעה שאנשים "רגילים" כבר מסיימים את יום העבודה שלהם.
היכולת לא לאבד סבלנות, ביום שבו הדבר המרענן היחיד הוא החלפת התרגילים, נראית מאתגרת מאוד. בעידן המהיר של היום קשה מאוד למצוא התמדה שכזו בלי ייאוש בדרך. שלוש שנים (לרוב זה ארבע, אבל הן קיבלו הנחה של שנה בגלל הדחייה של אולימפיאדת טוקיו) של לעשות אותו הדבר ולקיים אותם מנהגים כל הדרך לשש דקות הופעה בלבד - נשמעות כמו נצח.
לשבור את הקרח
וכשהשעון ממשיך לזוז, והשמיים מתכהים והשמש נעלמת, והבנות ממשיכות וממשיכות, והמאמנות מתקנות ומתקנות - אפשר להבין למה הן בטופ העולמי. אלה חלקים בפאזל שהתחברו לתמונה, ויש בה עוד חלק אחד שאי-אפשר בלעדיו: החיוכים שצריך להציג בזמן התחרות. המתעמלות מתרגלות את העניין הזה פה ושם. שמות דגש על קטעים מסוימים, למשל על מצב ה"פריז", קיפאון, בסיום התרגיל. תמונה לכל דבר, שהחיוך לעולם לא יספר את כל מה שהיה מאחורי הקלעים בדרך אליה.
כמעט שש בערב. המתעמלות לוקחות הפסקה של כמה דקות - ואפשר להבין למה. להדר כואבת הברך והיא לא מסתירה את זה. גם דיאנה לוקחת קרח ומניחה על אותו אזור, מעוותת את הפנים עם המגע במקום הכאוב. אופיר, שני ורומי אוספות את בקבוקי המים שלהן ולוקחות לגימות בפעם המי-יודע-כמה עוד מספר לגימות נחוצות. הפנים של כולן אדומות, הן מתנשפות, יודעות שהיום הזה עדיין לא נגמר. כל "שלוק" אוויר נותן לשרירים כמה דקות מנוחה.
שעות העבודה המצטברות מסבירות למה המתעמלות פורשות בדרך כלל אחרי קמפיין אחד. זו עבודה קשה מאוד, לא מוערכת ביחס לענפים אחרים בשל ההופעה החיצונית שגונבת את הפוקוס. דמיינו לעצמכם איך הן מרגישות למשמע המבקרים, שלא חוו עצימות כזו בחייהם וטוענים שמדובר בקרקס.
כן, כשהן חוזרות לבצע את תרגיל החישוקים וקופצות לתוכם, אפשר להבין את הדמיון. רק שהכל מסתכם בדמיון הזה. לצופה מהצד קשה אפילו לעקוב אחרי כל האלמנטים שהן מבצעות במקביל. אחרי כמה פעמים כבר שמים לב לחישוק שמגיע מצד אחד, מתחבר לאחר ונזרק לכיוון אחר. הרבה מחשבה שצריכה לצאת בשלמותה אל המשטח האולימפי בפריז במה שמכונה "יום נתון". אחרי היום הזה, הבנה שעבודה של 1,095 ימים מתנקזת לשש דקות נשמעת קשוחה, על גבול הלא מציאותית.
כשהיום מסתיים, בחוץ כבר חשוך לגמרי. בתוך האוהל, אם לא השעון, מאבדים את תחושת הזמן. אי-אפשר לדעת מתי יום, מתי לילה. התאורה הלבנה, הבוהקת מעל המשטחים, מתמזגת עם תקרת האוהל הגבוהה והלבנה. לא פעם ספורטאים בענפים אחרים סיפרו שאת המתעמלות כמעט לא רואים במכון וינגייט עצמו. הן באוהל כל היום, עם עצמן. היום הזה מוכיח לא רק למה, אלא שאין ממש ברירה. החזרות הן הנוסחה להישגיות, למקום הגבוה ביותר על הפודיום, לניצחון.
המתעמלות מתחילות להתארגן לקראת עזיבת האולם והחזרה לדירותיהן, עד לבוקר שלמחרת שבו הכל יתחיל מחדש. אופיר שואלת אותנו איך היה לצפות בהן. קצת מוזר לראות אותן על "יבש", בלי איפור ושיער מסודר. אופיר מחייכת למשמע התשובה. זה חיוך אמיתי, לא כזה שמזייפים לשופטות כדי לקבל עוד נקודות.
כשהן יוצאות מהאולם לכיוון המגורים, הן עדיין ביחד, אבל עכשיו אפשר סוף-סוף לראות חיים רגילים של בנות 20 בממוצע. כמעט כל אחת מחזיקה ביד אחת את הנייד שלה, שלא נראה בכלל במהלך היום. הצבע הטבעי חוזר אט-אט לפנים כשהן מקבלות תאורה כחולה מהתראות שהן משיבות עליהן רק עכשיו.
יש שיטענו שזו תקופה בחיים שלא תחזור והן מקריבות אותה, רק שלא הרבה יכולים לספר שבגיל 20 בלבד זכו במדליה אולימפית.
אם בטוקיו הייתה לנו לינוי אשרם אחת מופלאה, בפריז יכולות להיות לנו חמש מופלאות. כל אחת מהן בנפרד, ואז ביחד כקבוצה, תגרום לנו לעצור נשימה כשעוד מכשיר ייזרק גבוה לשמיים, אותם שמיים שהן הוכיחו כבר מזמן שהם ממש לא הגבול.
