הוועד האולימפי הבינ"ל בחר 34 ספורטאים מ-11 מדינות שייצגו את נבחרת הפליטים ב-12 ענפים במהלך האולימפיאדה. הוא עלה עם הרעיון לנבחרת כזו לקראת אולימפיאדת ריו 2016, והוא מכלכל את חברי הנבחרת דרך מלגות. "אנחנו רוצים להעביר להם ולאזרחים מהמדינות שמהן באו מסר של סולידריות ותקווה", אמר תומאס באך, נשיא הועד האולימפי הבינ"ל, "ומדובר בנבחרת שמעשירה את הקהילה האולימפית ואת החברה שלנו".
ישנם מבקרים לא מעטים לנבחרת: חלק מתנגד לחוסר השקיפות והקריטריונים לגבי בחירות המועמדים, חלק טוען שיש יותר מדי נשים בנבחרת, אחרים טוענים כי הספורטאים מאבדים את העצמאות שלהם ברגע שהם מצטרפים, והציניים אומרים שהוועד רק מנצל את הספורטאים כדי לקדם את עצמו ולהציג בפני העולם את ערכיו הנעלים.
לא ניכנס לוויכוח. מה שחשוב הוא שיש לספורטאים הזדמנות להתחרות, וחשוב יותר, הם נותנים גם הזדמנות לשפוך אור על סיפור החיים הדי טראגי שלהם. כמו אמיר אנסרי (24), רוכב אופניים שנולד באיראן, גדל באפגניסטן, ובסתיו 2015 התחבק עם עוד 30 אנשים בסירה שמיועדת לתשעה. "היו גלים ענקיים והייתי בטוח שאני הולך למות", הוא סיפר, "נתנו לנו חגורות הצלה, אבל אני אפילו לא יודע לשחות. הכל היה שחור. נפרדתי כבר מהחיים".
הוא נמלט מהטליבאן שהחשיבו אותו ככופר כיוון שהוא שייך למיעוט שיעי. אבא שלו עבד בבנייה באיראן. אמו שילמה למבריחים כדי להציל אותו מהחטיפות, ההוצאות להורג, הפצצות, הריח של הגופות החרוכות. הוא הלך 15 ק"מ, המבריחים לקחו ממנו את המזומן והנייד שלו. "היה לי תיק גב עם קצת בגדים, פחד וגעגוע למשפחה. ידעתי שאני כנראה לא אראה אותם יותר, אבל מה שהחזיק אותי היה החלום להיות רוכב אופניים מקצועי".
הוא הגיע למחנה הפליטים בלסבוס, משם ברכבות ואוטובוסים לשבדיה, "מקום שבכלל לא ידעתי שקיים", הוא אמר בריאיון. אנשים טובים נתנו לו אופניים, חיברו אותו למועדון רכיבה, והשיגו לו עורך דין לבקשת מקלט. "אני זוכר שאני רוכב, הכל יפה, ירוק, עצים, טבע, ופתאום אני חוטף התקף געגועים, או התקף חרדה, דיכאון משתלט עליי כי אני חושב על הבקשה שלי ושאם היא נדחית, אני צריך לחזור לבית שהפסיק להיות בית. היו פעמים רבות שרציתי להתאבד, רק לא לחיות עוד שנייה עם הפאניקה והפחדים הללו. האופניים היו הגאולה שלי. הם הצילו את חיי".
הוא לומד הנדסה אזרחית באוניברסיטת אופסולה. אמו והמשפחה שלו הצליחו להגיע בשלום לאיראן, עד כמה שאפשר להתייחס להגעה לאיראן למשהו כמו מפלט. הוא סיים את מרוץ הכביש נגד השעון במקום ה-30 מתוך 34 רוכבים, יותר מארבע דקות אחרי המנצח, אבל אלו באמת פרטים שוליים.
ג'מייקנים לא יודעים רק לרוץ ולקפוץ
אחרי שוודי הרלסון (וברנט ברי) הוכיחו בשנות התשעים ש"גברים לבנים יכולים לקפוץ", זורק הדיסקוס רוג'ה סטונה הוכיח שג'מייקנים לא רק יודעים לרוץ ספרינטים, לנצח ברוחק ובשליחים (ולגלוש על מזחלות באולימפיאדת החורף), אלא שספורטאים מהקריביים יכולים לזרוק - ורחוק.
שום דבר לא אותת על מדליה אולימפית לסטונה. מדובר בארץ שאין לה מורשת בדיסקוס או בענפי הזריקות בכלל, הוא עשה קריירת קולג' בינונית בשתי אוניברסיטאות בארה"ב, וכל הסימנים הראו שהוא בכלל יפנה לקריירה אחרת: בגובה של 2.00 מ', משקל של מעל 120 ק"ג ועבודת רגליים של זורק דיסקוס, לפחות שתי קבוצות פוטבול ביקשו ממנו להגיע למחנה האימונים כדי להיאבק על מקום בחוליית ההתקפה שלהן.
רמז קטן לבאות ניתן באפריל כשסטונה השיג את המינימום האולימפי כשזרק ל-69.05 מ', שיא אישי שלו. אבל פריז היא פריז, והכל יכול לקרות בפריז, ומה שקורה בפריז ב-2024 לא נשאר בפריז, הוא הולך איתך כל החיים. בסיבוב השלישי של התחרות, מיקולאס אלקנה עלה לזרוק. אלקנה מליטא הוא שיאן העולם (גם כן באפריל השנה), אלוף אירופה וסגן אלוף העולם, והוא בן למשפחת אצולה של ענף הדיסקוס: בנו של וירגיליוס אלקנה, פעמיים אלוף אולימפי ואלוף עולם לשעבר.
אלקנה זרק ל-69.97 מ' ושבר את השיא האולימפי הקודם בשמונה ס"מ, שיא שהיה שייך לאביו. התחרות הייתה סגורה לכל דבר ועניין. סטונה עלה לזריקה בסיבוב הרביעי בתקווה למדליה. "לא היה לי מה להפסיד", הוא אמר אחרי התחרות. 70 מ', זריקת חייו. שיא אולימפי חדש ומדליית ראשונה לגברים מג'מייקה בענפי הזריקות (רג'ינדה קמבל זכתה בארד בכדור ברזל כמה ימים לפני כן).
ג'מייקה שזכתה בשתי מדליות כסף בדיסקוס וכדור ברזל באליפות העולם בדוחא 2019, הופכת לשם גם בענף הזריקות. עוד שני נציגים של המדינה העפילו לגמר, וסטונה, שמאומן על ידי ראיין קראוזר האמריקאי, בעל שלוש מדליות זהב אולימפיות בכדור ברזל, זכה בזהב באחת התחרויות האיכותיות ביותר בענף.
ה-MVP של טורניר הכדוריד
נתפסתי. אני חושב שזה קרה כשנקלעתי בשיטוט למשחק במוקדמות בין צרפת למצרים שנגמר בשוויון לאחר שער צרפתי בחלקיק השנייה האחרונה. בדרך כלל אני לא רואה כדוריד מאותה סיבה שאני לא רואה איגרוף. יש בכדוריד מקדם אלימות גבוה מדי לטעמי.
אבל אפילו ברמה ובתחרותיות העצומה שמופגנות בכל משחקי הכדור – בכדורסל יש תחרות צמודה, כדורעף זה כדורעף, היה משחק גמר הוקי שדה מעולה בין הולנד לגרמניה – הכדוריד סיפק במשחקים האולימפיים הנוכחיים רמות פשוט בלתי רגילות של תחרותיות, דרמה, שברון לב, התעלויות וטרגדיה, הגדרות שכמעט כולן קיבלו ביטוי בדקה האחרונה ובהארכה של רבע הגמר שבו ניצחה גרמניה את צרפת.
5 צפייה בגלריה
יושינס עולה לגול מול קראבאטיץ'. לא רק שער ניצחון אלא טקס חילוף משמרות
(צילום: EPA/ALEX PLAVEVSKI)
רנארס יושינס, שנבחרתו העפילה היום לגמר הטורניר האולימפי אחרי ניצחון 24:25 על ספרד, הוא שחקן הטורניר עד עכשיו. לאחר שלוש החטאות מפנדלים של הגרמנים, יושינס, רק בן 22, לקח על עצמו את האחריות, וזרק שלוש פעמים פנדל בהצלחה, האחרון שבהם 13 שניות לסיום. הגרמנים חטפו את הכדור, חמש שניות לסיום, יושינס השווה, ובהארכה הוא כבש את שער הניצחון כשגרמניה גברה 34:35 על צרפת המארחת, זוכת מדלית הזהב מטוקיו והפייבוריטית הברורה לניצחון. יושינס, שכבש 14 פעמים במשחק (48 בסך הכל בטורניר), הודה לאחר המשחק בראיון לטלוויזיה הגרמנית כי מעולם בקריירת הבוגרים שלו הוא לא זרק פנדל. מדהים.
הוא נולד בלטביה והגיע לגרמניה בגיל שלוש, הוא לא השחקן הכי גבוה, לא הכי מהיר ולא זורק הכי חזק, אבל הוא מחזיק בין הקודקודים את איי.קיו הכדוריד הכי גבוה בטורניר.
אחרי השערים שהוא כבש היה מול ניקולה קראבאטיץ'. קראבאטיץ' הוא שחקן הכדוריד הגדול של דורו. בקליפ של הגול הוא נראה איטי, ידיו מורמות באוויר כבכניעה, עיניו מבקשות עזרה, הוא ידע שאין שום דבר שהוא יכול לעשות. זה לא היה גול ניצחון שהוביל את הגרמנים לגמר, אלא טקס חילוף משמרות.
מי היא קופצת המוט שמשגעת את הרשת?
(באדיבות ONE)
