לא להאמין, אבל חלפו כבר יותר משש שנים מאז שגפן פרימו (24) פרצה לחיינו עם מדליית ארד באליפות אירופה שישראל אירחה. הג'ודוקא, שמתחרה בקטגוריית המשקל עד 52 ק"ג, הייתה אז בתוכניות רק למשחקים האולימפיים בפריז 2024, אלא שהמדליה ההיא הכניסה אותה לסגל של שני הרשקו כבר לקראת טוקיו 2020.
פרימו, אז בת 18, הייתה לג'ודוקא הישראלית הצעירה ביותר (נשים וגברים) שעולה על הפודיום באליפות אירופה לבוגרים, והיא המשיכה להפתיע עם מקום שביעי באליפות העולם הראשונה שלה. היא התחרתה על הכרטיס הבודד לטוקיו מול גילי כהן המנוסה יותר, והרשקו התייחס אז לקרב בין השתיים בצורה מעניינת: "אומרים שאם יש לך כלב מזדקן בבית ואתה רוצה שהוא יחזיק עוד קצת, הכי טוב זה להביא גור. הכלב הצעיר משגע אותו, וככה הוא מרוויח עוד שנה או שנתיים. גם פה הבאנו גורה מטורפת שמדליקה את גילי".
בסופו של דבר הגורה פרימו זכתה בכרטיס המיוחל, אבל אז פרצה מגפת הקורונה ודחיית המשחקים האולימפיים בטוקיו בשנה פתחה מחדש את הקרב. שתי הג'ודאיות נתנו הכל, ופרימו, שחלתה בקורונה קשה במהלך אותה שנה, אפילו זכתה במדליית ארד נוספת באליפות אירופה. אלא שכהן צברה יותר נקודות ממנה בדירוג העולמי וקיבלה את הכרטיס לאירוע השיא.
פרימו לא לקחה הפסקה מהג'ודו. היא המשיכה להתאמן כרגיל וזכתה בארד באליפות העולם שהתקיימה רגע לפני המשחקים האולימפיים. לא מעט אנשי ג'ודו חשבו שצריך לשלוח את פרימו לטוקיו, בטענה שהיא נמצאת בכושר טוב יותר, ומכתב בנושא אף נשלח לוועד האולימפי, אבל המנכ"ל גילי לוסטיג דחה את האפשרות על הסף. אולימפיאדת טוקיו יצאה לדרך באיחור של שנה וב־25 ביולי 2021, ביום שבו פרימו הייתה אמורה להתחרות, היא נסעה עם אמה ואחיה לחופשה ביוון.
"לא לוותר על כלום"
שלוש שנים אחרי, באימון הפתוח לתקשורת רגע לפני ההמראה לפריז, פרימו בולטת בזכות הלק האדום שמשוח על ציפורני הידיים והרגליים. "זה לאיזון, לנפש", היא מסבירה כמה הטיפוח חשוב לה בתוך השגרה התובענית. הפעם המקום שלה במשחקים האולימפיים מובטח, אבל הזמן לא עשה את שלו וכשהיא מתיישבת לראיון הזה, העיניים שלה מקדימות את השפתיים בכל מה שקשור לימים ההם. מספרות בעצמן כמה כאב יש בלהיות מוכנה להגשים את החלום שלך - ולראות אותו מתרחק מהר כל כך. כשמרבית חברות נבחרת הג'ודו כבר סופרות אולימפיאדה שנייה ואף שלישית (שירה ראשוני), פרימו חולקת עם מאיה גושן את הכותרת: הפעם הראשונה שלי. היא כבר יודעת לדבר עם התקשורת, אבל צופה בחברותיה מתנהלות בטבעיות עם שאלות סביב אירוע שעדיין לא חוותה.
"בפעם הקודמת עשיתי את כל ההכנות עד הרגע האחרון, עברתי את כל התחרויות, כל מחנות האימונים, עכשיו אני יודעת שזה המאני טיים, הגיע הרגע", היא מכריזה.
יש עדיין מחשבות על הקמפיין הקודם?
"זה איזשהו חור, בור עמוק שנפער ונוצר לי בלב, אני רוצה עכשיו למלא אותו. באולימפיאדה בטוקיו צפיתי רק במדליה הקבוצתית, שהייתה מטורפת".
עשית משהו שונה בשלוש השנים האלה כדי להיות תלויה רק בעצמך?
"כל אימון עשיתי את הכי טוב שאני יכולה, כל יום. אם זה לקום מוקדם יותר וללכת לישון יותר מאוחר, כי אני מכניסה עוד אימון, עוד משהו שאני יודעת שצריך לעשות. לא לוותר על כלום, וגם, כמו ששני השריש לנו פה: לדעת שכל יום שעובר לא יחזור, אז מה שלא אעשה היום - אין לי איך לחזור ולהשיג את הזמן הזה. זה בעיקרון מה שעשיתי".
את כבר לא הפתעה במשקל הזה, היריבות שלך למדו אותך.
"הייתי בת 18 אז, אפילו בנוער לא הכירו אותי. אין מה לעשות, אי־אפשר שלא יכירו אותי וגם להיות הכי טובה. עם השנים פיתחתי הרבה דברים בג'ודו שלי. ההבדל בין הקרבות שלי מ־2018 להיום זה שמיים וארץ, אין שום קשר. רוח הלחימה, המוטיבציה וההתלהבות קיימים עדיין, אבל הכלים שיש לי הם לא אותו דבר בכלל".
הייתה לך לאחרונה פציעה מורכבת, היא מאחורייך?
"עברתי את זה. לא התחריתי חצי שנה. לא ראו את זה בתוצאות, כי כשהתחריתי עשיתי טוב את מה שהייתי צריכה לעשות, זכיתי במדליה, הגעתי מוכנה. היו לי שנים מעולות בלי אולימפיאדה ועכשיו זה הרגע על הבמה הכי גדולה".
מה סיפרו לך על הכפר האולימפי או על החוויה שאת עומדת לעבור?
"האמת שלא לקחתי שום חוויה מאף אחד, לא התעמקתי בזה יותר מדי. כשהייתי בת 12 ביקשתי לטוס לאולימפיאדה. את החוויה של הקהל יש לי, ואני חושבת שאז התרגשתי יותר מאשר היום. אני לא באה כולי בהתרגשות ואיזה יופי, דגלים ופונפונים לאירוע ספורט. עכשיו יש לי משימה לבצע".
את חלק מנבחרת נשים שיש ממנה לא מעט ציפיות, גם ממך. את בטח מרגישה את זה.
"כן, אני חושבת שזה נותן דרייב משום שזו ציפייה מבוססת. זה הרגע שהתכוננו אליו כל החיים וכל אימון, זה 'יאללה, בואו פשוט נעשה את זה'. הציפייה שלי מעצמי היא הכי גבוהה שיש, תמיד. אני לא יודעת מה זה יום נתון שמדברים עליו, כי זה אף פעם לא קרה לי, אז אם זה יום נתון - הלוואי שזה יהיה היום הזה".
מרגישים את העוינות
ג'ודו היה החוג הראשון של פרימו, שעסקה במקביל גם בהתעמלות, ריקוד, טניס וטריאתלון. אנשי מקצוע אומרים שהיה לה פוטנציאל להצליח גם כטריאתלטית, אבל היא בחרה בענף לחימה, ובימים כאלה של מלחמה היא הופכת להיות גם כן שגרירה של ישראל בחזית הספורטיבית. "אנחנו מייצגים את ישראל בתחרויות, במחנות אימונים, וזה נותן לנו הכי הרבה כוח", היא משתפת. "זו הדרך שלנו להשפיע ולהפוך את דעת הקהל עלינו לחיובית".
"האמת שלא לקחתי שום חוויה מאף אחד, לא התעמקתי בזה יותר מדי. כשהייתי בת 12 ביקשתי לטוס לאולימפיאדה. את החוויה של הקהל יש לי, ואני חושבת שאז התרגשתי יותר מאשר היום. אני לא באה כולי בהתרגשות ואיזה יופי, דגלים ופונפונים לאירוע ספורט. עכשיו יש לי משימה לבצע"
איך?
"אני יכולה לדבר עם חברות שלי ממדינות אחרות ולהסביר להן מה קורה. מחוץ לג'ודו, אנחנו לא לוקחות סיכון. אם אנחנו לוקחות מונית בדרך לאימון, למה שנגיד מאיפה אנחנו? יש אנשים שאנחנו לא יודעים מה המניעים שלהם. עדיף להיות יותר חכמים כרגע. אני לא צריכה להילחם במקום שהוא לא הג'ודו".
שרקו לך בוז או זרקו לך הערות על המלחמה?
"את הבוז שומעים. גם במלונות שאנחנו מתארחים בהם מרגישים עוינות. אני צריכה להכניס את החליפה לתיק, כי יש עליה את האותיות ISR, שלא יראו. אנחנו לא הולכות עם שום ביגוד שהוא עם סממן ישראלי".
לאחרונה פרימו כיכבה גם במדורי הרכילות, בזכות הזוגיות שלה עם קשר הפועל באר־שבע עדן שמיר. "אני חושבת שזה תורם מאוד לשנינו. אנחנו מבינים הכי טוב את אורח החיים האחד של השני, בין אם בתזונה, מנוחה או סדרי עדיפויות בחיים. יש גם את הצד המנטלי, ואנחנו יכולים לדבר עליו ולעזור זה לזה". שמיר לא יוכל להגיע לעודד אותה בפריז, בגלל אילוצי לו"ז, אבל פרימו מקווה שגם בלעדיו היא תחזור הביתה עם מדליה על הצוואר.
פורסם לראשונה: 01:30, 15.07.24
