במשך עשר שניות, מהרגע שענבר לניר ספגה אמש (חמישי) את העונש השלישי בגמר האולימפי – שקבע כי הג'ודאית הישראלית תזכה במדליית כסף, ולא בזהב, שרר שקט של אכזבה בבית משפחת לניר ביהוד. היה זה הסבא, אמנון, תדהר שגדע אותו עם ההכרזה החגיגית: "לא נורא, כסף!", והוא נתן את לתחילת החגיגה המשפחתית.
זה היה מסוג הרגעים שאתה מקבל הצצה נדירה ללב הפועם של משפחה של ג׳ודוקא אולימפית. בסלון, לצד עשרות העיתונאים שפרצו לחייהם בכדי להעביר לכם את הרגע, התקבצו בני משפחה וחברים קרובים. במידה רבה, כל אחד מהם הקריב משהו בעבור הרגע המיוחל הזה בכמעט שני העשורים האחרונים. שעות של הסעות לאימונים מצד ההורים, התחשבות אינסוף מצד האח והאחות (וכן, גם מצד החברים), שראו כיצד במשך שנים היא עולה פעם אחר פעם למזרן, רחוק מאור הזרקורים, עד לפריצה הגדולה.
שעה וחצי קודם לכן כבר התאספנו עיתונאים מתחת לבניין המשפחה, נרגשים, צמאים להעביר לעם מעט חדשות טובות, שמהולות בצחוק ודמע לאומיים, אחרי 300 ימים של לחימה בעזה, בצפון.
אחרי הניצחון בחצי הגמר (שהבטיח זכייה במדליה, זהב או כסף), זעקות השמחה נשמעו מהדירה בקומה השביעית לכל עבר, כאשר גם העיתונאים במקום רצו לחבק באושר את בני המשפחה. ״בגמר, כל אחד מתיישב בדיוק היכן שהוא היה בחצי״, תדרך הדוד מטעמי "מנחוס". והוא הבהיר שוב ושוב שלצד העבודה הקשה של אחייניתו, בספורט כמו בספורט, צריך להשאיר מקום לאמונה אחת תפלה לפחות שתוביל אותך.
חגיגות בבית משפחתה של ענבר לניר
(צילום: עידו ארז)
במרכז השולחן עמד בזווית קרש חיתוך מעץ ועליו חמש עוגיות שנאפו בצורה הסמל האולימפי, צבועות בצבעים המסמלים את התחרות - בהן איש לא נגע, לא רק כי הן היו שם לנוי, כי לך תנגוס בסמל כשאתה מקווה שאלפי קילומטרים משם, אישה צעירה, בת 24 תנגוס בסוף היום במדליה המיוחלת, האמיתית.
בסוף כאמור כל המתח הזה התפרק אל תוך כפיים וחיבוקים. הוריה של ענבר, רונן ומיכל, יצאו אל התקשורת כמה שניות אחרי שהצליחו להחליף עם בתם מילה דרך שידורי ערוץ הספורט, בעוד בני המשפחה מריעים מאחורה. גם אז, עמוק בתוך השמחה הגדולה, האם שבה ושאלה האם ראו שבתה אספה את שיערה לאורך היום עם גומייה צהובה. את הרפרנס לא היה צריך להסביר, הוא הדגיש את מה שכולנו למדנו ב-300 הימים שעברו עלינו ועל המחשבות עבור 155 השבויים והחטופים שעדיין בעזה.
ענבר לניר ופיטר פלצ'יק, לאחר הזכייה במדליות
(צילום: עוז מועלם)
רבע שעה מאוחר יותר, בעוד ענבר עלתה על הפודיום בפריז, בני המשפחה והחברים שינו את כללי הטקס ופצחו בשירת ההמנון באופן ספונטני. כי לפעמים, את מה שהמציאות מונעת ממך, אתה צריך לייצר.
רגע לאחר מכן, כשכבר עמדנו מחוץ לדלת מחכים למעלית, הצלחנו לתפוס בעין שני שכנים שהיו מוכנים מראש, דופקים על דלת המשפחה עם זר פרחים ביד, זכר לשפיות שכולנו כל כך כמהים אליה וקיבלנו ממנה טעימה אתמול, בזכות ענבר ופיטר.
