שלוש שנים של אימונים, התמדה, ויתורים, זיעה, ניצחונות ומפלות, שלוש שנים של חלום אולימפי, ירדו לטמיון עבור הג'ודוקא האלג'יראי מסעוד רדואן דריס, שנכשל אמש במכוון בשקילה. המדינה שלו אינה מכירה בישראל, והוא היה אמור להתחרות היום נגד טוהר בוטבול.
זה נשמע לכם מוכר? לפני שלוש שנים, במשחקי טוקיו, בוטבול שובץ ישירות לסיבוב השני והיה אמור לפגוש את המנצח בין פתחי נורין האלג'יראי למוחמד עבדלראסול הסודני. שניהם פרשו מהמשחקים, כאשר נורין הצהיר כי עשה זאת כתמיכה בפלסטין. הג'ודוקא ומאמנו הורחקו מיידית מהכפר האולימפי, ואיגוד הג'ודו הבינלאומי הטיל תוך זמן קצר עונש השעיה של עשר שנים על נורין – שפרש מג'ודו בעקבות זאת, ושיחרר את הנצרה בראיון פרידה: "ארגוני הספורט משתפים פעולה עם האויב הציוני. אני לא מתחרט, אם הייתי בפלסטין, הייתי נלחם לצד גדודי עז א-דין אל-קסאם".
מרגע שנערכה ההגרלה בשבוע שעבר, כל ההערכות דיברו על כך שדריס לא יעלה להתחרות. ראש המשלחת, חיראדין ברברי, אמר באתר "שפאק" כי "אסור לפקפק בפטריוטיות שלו", והג'ודוקא בחר בצעד הצפוי בשקילה.
ישנו גם עניין "חרם הכבוד" – המוסלמים שעולים לקרב, אבל מזלזלים בישראלי ולא לוחצים את ידו, או לא משיבים בקידה. זה מה שקרה אתמול לברוך שמאילוב, ששני יריביו, ממרוקו ומטג'יקיסטן, התעלמו ממנו בסיום הקרבות. נכון לאתמול לא נראה שתוכנן להטיל עונשים על השניים, בניגוד לריו 2016: איסלאם אל-שהאבי המצרי הפסיד לאורי ששון, סירב לקוד לעברו וללחוץ את ידו המושטת, ספג בוז צורם מהקהל, סולק מהכפר האולימפי ופרש בבושת פנים.
מדינות וספורטאים מוסלמיים תמיד הצליחו להכתים את הספורט בפוליטיקה של שנאה וחרמות בכל מה שקשור למפגשים ספורטיביים עם ישראלים. הבעיה היא שברוב המקרים המחרימים לא נענשים: המשלחות תמיד מוצאות צידוקים "חוקיים" להיעדרות, כמו למשל פציעה או שקילה, וכך נהגו האלג'יראים במקרה של דריס.
עוד מ-1954
החרם הספורטיבי הערבי הולך עשורים אחורה, כמעט מקום המדינה. זה הגיע למצבים גרוטסקיים: בין 1954 ל-1974 התאחדות הכדורגל הישראלית הייתה שייכת לקונפדרציה של אסיה. הנבחרת העפילה מעשית למונדיאל 1958 מאחר שכל היריבות סירבו לשחק נגדה, אבל פיפ"א לא הייתה מוכנה לראות בגביע העולם נציגה שלא שיחקה במוקדמות, והיא סידרה לישראל צמד משחקי פלייאוף מול וויילס, שהשיגה את הכרטיס. ב-1974, אחרי השתתפות קבועה והצלחה בתחרויות באסיה, כוויית הניעה מהלך שהוביל סופית להרחקת ישראל מהיבשת.
4 צפייה בגלריה
פיפ"א לקחה מאינדונזיה את אירוח המונדיאליטו האחרון בגלל הסירוב לקבל את ישראל
(צילום: AP)
המוסלמים הקיצוניים מצליחים לחמוק בהצלחה ממפגשים עם ישראלים בענפי הקרב באולימפיאדות ובאליפויות עולם, וגם כאשר שחיינים מאיראן וסוריה פרשו מבייג'ינג 2008 כדי לא להיות באותו מקצה עם הנציגים בכחול-לבן הם יצאו בשלום, אך נתקלים בבעיה משמעותית כאשר הם המארחים, בעיקר בקטאר ובאיחוד האמירויות במסגרת מאמץ ה"ספורטוושינג", ניקוי התדמית דרך ספורט, המקובל בעשור האחרון במדינות המפרץ. הפתרון במקרים האלה פשוט: איום על הכיס והכבוד.
כאשר הטניסאית שחר פאר לא קיבלה אשרת כניסה לדובאי ב-2009 היא זכתה לתמיכה בענף, למשל מסרינה וויליאמס, ובטורניר התקפלו בהמשך מאחר שהבינו שהסתכנו באיבוד חסויות; ב-2017 טל פליקר זכה בגראנד סלאם אבו־דאבי, אבל המארגנים לא אישרו הצגת סממנים ישראליים, כך שהדגל לא הונף או הופיע על המדים, וגם "התקווה" לא נוגנה על הפודיום. ההתחממות ביחסים לקראת הסכמי אברהם והלחץ הישראלי בזירה הבינלאומית (כולל עתירה ל־CAS) הוביל לכך ששנה מאוחר יותר ישראל קיבלה באותו מקום את הכבוד הראוי, כאשר שגיא מוקי זכה בזהב.
זה לא עבד במקרה של אינדונזיה: פיפ"א לקחה ממנה את אירוח המונדיאליטו האחרון בגלל הסירוב לקבל את ישראל שהעפילה לטורניר, אבל למרות שדובר בתחילה על פגיעה קשה בכדורגל המקומי למשך שנים, האינדונזים לא שילמו את המחיר פרט לאיבוד הטורניר, ובשנה שעברה כבר קיבלו כ"פיצוי" את אליפות העולם עד גיל 17. המקרה כאן שונה בגלל הכוח של הגוש האיסלאמי בפיפ"א, שגם נהנית מכסף גדול מהנסיכויות וכנראה לא רצתה להסתבך במשבר פנימי. זו גם התקווה של מובילי המהלך הנוכחי להרחקת ישראל מפעילות בפיפ"א, שעדיין עומד על הפרק, בהם יו"ר ההתאחדות הפלסטינית ג'יבריל רג'וב, שהושעה ונקנס בעבר על ידי הארגון בגלל ההסתה שלו נגד נבחרת ארגנטינה לפני הגעתה למשחק בישראל.
פסגת הפחד
אי-אפשר לדעת מה באמת עובר בראש של כל ספורטאי. נורין האלג'יראי, למשל, באמת היה מלא בשנאה כלפי ישראל, אבל הסיפור של הג'ודוקא האיראני ג'וואד מהג'וב שונה. ב-2011 הוא הודה כי הפסיד בכוונה בקרב בטשקנט כדי להימנע ממפגש מול אורי ששון ("אם הייתי מסרב להתחרות נגד הישראלי, היו משעים את האיגוד האיראני לארבע שנים"), ומאולימפיאדת לונדון 2012 הוא החליט לפרוש ברגע האחרון מחשש שאריק זאבי יחכה לו (התירוץ: זיהום).
למשחקי טוקיו הוא כבר הגיע במדים אחרים, של נבחרת הפליטים, אחרי שערק לקנדה. אחרי שישראל זכתה בארד הקבוצתי, הוא הצטלם מחובק עם ששון והעלה את התמונה לאינסטגרם עם הכיתוב: "אחרי עשר שנים שהסתכלנו אחד לשני בעיניים, אבל פחדנו לברך או בכלל לדבר אחד עם השני, זה נגמר עבורי. אני מאחל שלום לכל האנשים בעולם".
הסיפור של סעיד מולאי האיראני וידידותו המופלאה עם מוקי הישראלי מוכר יותר: משפחתו ספגה איומים במטרה לאלץ אותו לפרוש מאליפות העולם ב-2019 לפני קרב עם מוקי, ומאוחר יותר הוא ערק, החל לייצג את מונגוליה ואפילו התחרה בת"א וקיבל המון אהבה.
הקולות האחרים
זו שיטת המקל והגזר: האיראנים העניקו לאראש מירסמעילי מענק בגובה 115 אלף דולר אחרי שהסכים לפרוש מקרב הג'ודו מול אודי וקס באתונה 2004, ולעומת זאת, מרים המשקולות מוסטפה ראג'אי הושעה לכל חייו לאחר שהעז להצטלם עם המתחרה הישראלי מקסים סבירסקי.
4 צפייה בגלריה
מענק בגובה 115 אלף דולר בגלל שהסכים לפרוש מקרב הג'ודו מול אודי וקס. מירסמעילי
(צילום: Clive Rose/Getty Images )
כיום, ישראל תקועה בין שני קטבים: המלחמה והרשתות החברתיות. מצד אחד, המצב הביטחוני הוביל להקצנה בקריאות להרחקת ישראל מהמשחקים, ונבחרת הכדורגל גם נתקלה במחאה פרו־פלסטינית במשחקיה. עיראק אף פנתה לוועד האולימפי הבינלאומי בדרישה להסיר את דגלי ישראל בפריז. השנאה אינה מוגבלת רק לעולם הערבי, אלא גם למקומות שלבשו צביון דומה, כמו העיר השוודית מאלמו – מעוז של האיסלאם – שם ניסו בעבר להתחמק מאירוח ישראל בגביע דייויס, עשו זאת לבסוף בלי קהל וספגו קנס כבד. בתקופה הנוכחית אפשר היה לראות את השנאה הזו באה לידי ביטוי, למשל, בשלט "להפסיק את רצח העם" שאליו צורף דגל פלסטין, והוצג באין מפריע על המגרש לפני גמר ליגת האלופות לנשים בין ברצלונה וליון.
מצד שני, בזמן שמדינות מוסלמיות רבות מבינות שהדרך למערב עוברת בנורמליזציה עם ישראל, גם הגולשים מביאים קולות אחרים. זה נכון במיוחד בהקשר של איראן, שם קמפיין של צעירים יצא נגד "ההתערבות המלוכלכת של האנשים המלוכלכים מעבר למסך שמלכלכים את הספורט האיראני בפוליטיקה שלהם", אחרי שמתאבק הפסיד בכוונה כדי לא לפגוש ישראלי. זה משחק עדין בין המדיניות הרשמית של מדינה מסוימת למה שקורה ברחובות שלה, ובין מה שספורטאי חולם לעשות לבין מה שמכריחים אותו.
פורסם לראשונה: 01:30, 29.07.24
